top of page
חיפוש

"גם זה יעבור" (טונה) – ניתוח בלשני-פרגמטי


מבוא

זה היה יום חורפי סטנדרטי כששמעתי לראשונה ברדיו את השיר "גם זה יעבור" ולא יכולתי שלא להתפעל. לא היה לי ספק שמדובר בז'אנר שאני לא כל כך מכירה, אבל המילים ישר נגעו בי והחיבור היה מיידי. ואכן השיר זכה להצלחה רבה וסימן את היוצר איתי זבולון (נולד ב-13 במאי 1984) הידוע בשם טונה כאחד מהאומנים המצליחים ביותר בישראל. השיר יצא לאור ב-22 בפברואר 2015, כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של טונה והוא השיר שסימן את הפריצה שלו לתודעה הציבורית ולתחנות הרדיו (בשנה זו טונה אף זכה בפרס אקו"ם על האלבום).

מוזיקה ישראלית היא חלק מהתרבות שלנו וככזו היא מייצרת חוויות ואסוציאציות לשון משותפות. מדובר במאגרי לשון זמינים וקליטים שמושמעים שוב ושוב ונקלטים בתודעה (סוברן, 2012). בעוד שבעבר הנטייה הייתה לעדן את השפה ולשמור לרוב על משלב גבוה, בימינו הכול מותר, אין צנזורה ואומנים רבים נוהגים אף לעשות שימוש בשפת הדיבור בשיריהם (סוברן, 2002).

טונה הוא נציג של סצנת ההיפ-הופ הישראלי, הזוכה להצלחה רבה בשנים האחרונות גם בעולם וגם בישראל. חקירה בלשנית של טקסט כמו "גם זה יעבור" עלולה להעלות ספקות בנוגע לצורך במחקר שכזה. אלא שאין זה כך, שכן הלשון הדיבורית-עממית של פזמונים ושירים ממלאת כאן תפקיד כפול, היא גם משרתת את התרבות וגם משקפת אותה (ניר, 1984).

עבודה זו תנסה לעמוד על ההיבטים הפרגמטיים[1] שבשיר, באמצעות תיאור וניתוח של תרומת ההקשר למשמעות. הקשר בין משמעות המשפט לכוונת הדובר נוצר על ידי ההקשר. יש להבחין בין המשמעות המילולית של המשפט, לבין כוונת הדובר שהיא הרעיון, שאותו מנסה הדובר למסור. ההקשר הוא אותו רכיב שיוצר את המשמעות הייחודית למבע, והוא חשוב בכול סיטואציה תקשורתית כמו גם בתחום היצירה האומנותית. בספרו "המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל" מצהיר הכותב גדי טאוב, כי "אי אפשר לכתוב ספרות, או לעשות קולנוע, או ליצור מוזיקה, בלי שיהיה להם הקשר" (טאוב, 1997, 43).

נכון למרץ 2023, זכה הקליפ של השיר "גם זה יעבור" ביוטיוב לכ-14 מיליון צפיות ומספר ההשמעות של השיר ברשת ספוטיפיי עומד על כ-2 מיליון. הטענה שתוצג בעבודה זו תהיה שבנוסף לביטוי הפנים-לשוני המשמעות של השיר "גם זה יעבור" נוצרת בז'אנר המסוים של מוזיקת ההיפ-הופ, בקהילה המסוימת של המאזינים, כשהיא נסמכת על אמצעים חוץ לשוניים כמו סיבות חברתיות, תרבותיות ופסיכולוגיות. מדובר בידע נוסף, שאותו נחשוף באמצעות ניתוח ההקשר שבתוכו פועל הדובר והאינטרסים הנסתרים, שאותם הוא מסרב להביע באופן גלוי.

העבודה תכלול שלושה פרקים: בפרק הראשון תוצג סקירת ספרות על בסיס תיאוריית פעולות הדיבור של אוסטין וסירל. בפרק השני יתבצע ניתוח לשוני-פרגמטי של השיר וניסיון לעמוד על כוונתו של היוצר. הפרק השלישי יעסוק בניסיון להגיע למסקנות או להציע דרך להמשך חקירה בתחום. אין ספק שכשמדובר במחקר בהיקף כזה אי אפשר יהיה להגיע למסקנות מרחיקות לכת, אבל דווקא מבט ממוקד יכול לשפוך אור על שימושי לשון שייחודיים למבע הספציפי בשיר של טונה "גם זה יעבור", ולשמש בסיס למחקר נרחב יותר בעתיד.


פרק א – סקירת ספרות: פרגמטיקה ופעולות דיבור

כדי לברר למה התכוון טונה בשירו "גם זה יעבור" ננסה להתחקות אחר המשמעות וההקשר. הסיטואציה בשיר מדמה דו-שיח: יש דובר ויש נמען, אך האחרון אינו משתתף פעיל בשיח. בנוסף אנחנו בתפקיד הקהל, משמשים עדים לשיחה. הפנייה לנמען היא ישירה והמשלב הוא יומיומי: "מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה?/ והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה?" הדובר פונה לנמען ומנסה לעודד את רוחו לאחר שזה נפרד מבת זוגו: "הבט בכוס המלאה/ מזגתי בה קצת ויסקי, זה יתפוס לעוד שעה".

מכיוון שמדובר בשיח, נבחן כעת את השיר על בסיס תיאוריה פרגמטית חברתית הידועה בשם תיאוריית פעולות הדיבור, כשחשוב לקחת בחשבון שמדובר בשיח במסגרת של שיר שיש לו קהל מסוים וז'אנר מסוים. ניתן להבין את החידוש במושג "פעולות דיבור" על רקע העיסוק הבלשני והפילוסופי במשמעות של מילים ומשפטים במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי פילוסופים כדוגמת פרגה, ראסל, הפילוסופים הפוזיביסטיים, חברי החוג הווינאי וממשיכיהם. התפיסה המקובלת שפותחה על ידיהם הייתה שמשמעות של מילים קשורה בקשר הדוק להוראה שלהן (Reference) וכי משמעות של משפטים קשורה בקשר הדוק לערך האמת שלהם.

על רקע תפיסה זו, עיקר העיסוק הבלשני והפילוסופי היה במשפטי חיווי, משפטים המבקשים לציין עובדות בעולם ושניתן לומר עליהם שהם אמיתיים או שקריים (אוסטין, 2006). כנגד תפיסה זו יצאה קבוצת פילוסופים, ובראשם ג'ון אוסטין שטען כי יש להבין מילים ומשפטים מתוך ההקשר שלהם בשפה ומתוך השימוש בהם לצורכי תקשורת לשונית ביום-יום. הפנייה לשפה הרגילה הובילה לפירוק הקשר בין משמעות לבין אמת ולסילוק מרכזיותו של פסוק החיווי בהבנת השפה (אוסטין, 2006).

המסקנה העולה מתפנית זו היא כי באמצעות מילים ומשפטים לא רק אומרים דברים, אלא גם, ובעיקר, עושים דברים, פועלים בעולם. כדי לנתח את הפעולות הנעשות באמצעות מבעים לשוניים, יש להידרש לא רק למשמעות הסמנטית שלהם, אלא גם להקשר ולנסיבות החוץ-לשוניות של המבע. באופן זה, הפך העיסוק בפעולות דיבור לעיסוק מרכזי בענף הפרגמטיקה בבלשנות (צרפתי, תשמ"ג).

הניסיון להגדיר את המשמעויות של המבעים הלשוניים כפעולות הביא את אוסטין להבחנה חדשה לפיה ישנם שלושה סוגים של מעשים: מעשה לוקוציוני (locutionary act): הדובר משמיע צלילים מסוימים, שהם מילים בעלות משמעות בשפה, ובכך אומר משפט שהוא בעל מובן ומתייחס לאובייקטים שונים (מובן והוראה); מעשה אילוקוציוני (illocutionary act): הדובר מבצע פעולה מסוימת בעצם אמירת המבע. דוגמאות: טוען, שואל, מתנצל, מבטיח, פוקד או מאיים; מעשה פרלוקוציוני (perlocutionary act): הדובר יוצר השפעה או אפקט על קהל השומעים באמצעות המבע. דוגמאות: משכנע, מטעה, מרגיע, מבהיל, או מניע לפעולה (לבנת, 2014).

אוסטין לא מסתפק בכך ומציע גם סיווג של המבעים האילוקוציוניים לחמש קבוצות. ננסה לראות אם חלוקה זו מתאימה ותורמת להבנת שירו של טונה.

1. המבעים הפסקניים: הכוונה לקיומו של מנגנון מוסכם המופעל על פי כלל השיפוט. דוגמה מהשיר למבע כזה יכולה להיות: "ואיך אמרו חז"ל?/ עוד תגיע אהבה ובסוף תגיד מזל".

2. המבעים ההפעלתיים: מבעים שיש בהם החלטה בעד או נגד דרך פעולה, מבעים שעיקרם קביעת סמכות. דוגמה מהשיר יכולה להיות המבע: "הבט בכוס המלאה/ מזגתי בה קצת ויסקי, זה יתפוס לעוד שעה".

3. המבעים ההתחייבותיים: מבעים שעיקרם נטילת אחריות או הצהרת כוונות: "גם זה יעבור", "עוד תגיע אהבה ובסוף תגיד מזל".

4. המבעים התגובתיים: מבעים הקשורים בהבעת עמדה באשר להתנהלות של אחרים. דוגמאות: "בעצם פאק איט, בת זונה", "קשה לראות רואה אותך דועך".

5. המבעים ההצגתיים: מבעים הכרוכים בהצגת נושא, העלאת טענות והצגת רעיונות. דוגמאות: "מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה?", "זמן מרפא את הכל".

אוסטין היה מודע לכך שהסיווגים והקטגוריות שהציג אינם הומוגניים, שיש ביניהם חפיפה ושהגבולות אינם ברורים. עם זאת, התאוריה שלו זכתה להתעניינות רבה מצד חוקרים בתחומי דעת רבים ובבלשנות היא שימשה מצע לפיתוחו של ענף הפרגמטיקה, גם הודות לתלמידו של אוסטין, ג'ון סירל. החידוש בגישה של סירל היה שהוא הבחין בין פעולות דיבור ישירות לבין פעולות דיבור עקיפות. פעולות דיבור ישירות הן פעולות שבהן האקט הלוקציוני מעיד באופן מפורש על האקט האילוקציוני. כלומר, תוכן המבע מבטא באופן ישיר את כוונתו של הדובר. לעומת זאת, בפעולות דיבור עקיפות, תוכן המבע רומז רק בעקיפין לכוונתו של הדובר ולפעולה שהוא ביקש לבצע באמצעות המבע. כך למשל, המבע "אני מבקש שתעביר לי בבקשה את המלח" הוא פעולת דיבור ישירה של בקשה, ואילו המבע "אתה יכול להעביר לי את המלח?" הוא פעולת דיבר דיבור עקיפה של בקשה (לבנת, 2014).

מרכיבים רבים משפיעים על מידת העקיפות בפעולת דיבור כזו או אחרת. השיר של טונה מושתת ברובו על פעולת דיבור ישירה, במשלב יומיומי וישיר. ממצא בולט העולה ממחקרים הוא כי פעולות הדיבור של דוברי עברית ישירות הרבה יותר מאלו של דוברי שפות אחרות. הדיבור הישיר וה"דוגרי" זוכה להערכה גבוהה בחברה הישראלית ומשקף את האתוס התרבותי שלה (מוצ'ניק, 2002). הבחירה בז'אנר של הראפ תואמת אם כך לתוכן הדברים ובפרק הבא נראה כיצד השימוש הייחודי בלשון השיר תורם להבנה הפרגמטית של המסר שהיוצר ביקש להעביר.


פרק ב – ניתוח לשוני ופרגמטי

מוזיקת היפ הופ (או לחלופין מוזיקת ראפ) היא ז'אנר מוזיקלי, שהתפתח בדרום ברונקס שבניו יורק במהלך שנות ה-70 ומשתייך למה שמכונה "מוזיקה שחורה". מאפיין מרכזי של ז'אנר זה הוא תשומת לב מיוחדת למילות השירים שהראפרים כותבים ומבצעים. בדרך זו שואפים המשתייכים לקטגוריה הזו לכונן את יצירתם ככלי ביטוי אישי ומעניקים חשיבות יתרה לטקסטים שהם כותבים (דורצ'ין, 2012).

אם כך, כדי להתחקות אחר האופן שבו נוצרת המשמעות של השיר "גם זה יעבור" נתמקד כעת בניתוח הלשוני והפרגמטי בעזרת חלוקה לקטגוריות הרלוונטיות לדיון.


1. מבעים מקוצרים

אפשר לומר שהאמצעי הלשוני הבולט ביותר בשיר "גם זה יעבור" הוא היותו של השיר אוסף של מבעים מקוצרים: "גם זה יעבור/ כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס/ גם זה יעבור/ כמו הפילים, כמו ליאור מילר, סמנתה פוקס". כל מילה בשיר היא אזכור למשהו שמוכר וידוע לנמען ומתקשר אצלו לתקופה מסוימת ולזמן מסוים (שנות ה-90, בתרבות החילונית). ספק אם אדם שחי בחברה הדתית למשל, יזדהה או יוכל להבין למה הכוונה באזכור של דמויות ופריטים בשיר. המבעים הללו מייצרים תחושה מסוימת שמתכתבת עם הנושא העיקרי, שמדובר בתקופה לא הכי טובה שתעבור.

מהו מבע מקוצר? מבעים מקוצרים הם מבעים שאין בהם את כל הרכיבים שהדובר מבקש להעביר ואם זאת בעת הפקתם הם נתפסים כשלמים (בורוכובסקי, 2010). בשיח היומיומי המבע תמיד יהיה מקוצר כי אנחנו סומכים על הנמען שהוא יסיק את המשמעות. למרות שהמבע קצר הוא מביע רעיון שלם בזכות היכולת שלנו לפענח את המסר. מבעים מסוג זה כאמור, מובנים בעזרת ההקשר שבו הם מופקים או בעזרת הידע המשותף לדובר ולנמען.

מדובר ברִפְרוּר (אזכור) חוץ-לשוני מתומצת באמצעות רשימת דימויים: אם מדובר בשמות הם אינם מיודעים (כי אין צורך), למשל: "ליאור מילר, סמנתה פוקס". אם מדובר בשמות עצם הם יהיו מיודעים, למשל "הדיסקים, הווקמן". עומס המבעים הנובע מהזרם של מילים, שכל אחת מהן היא חלק מתקופה שקהל היעד מכיר וזוכר מייצר גם מסר של "יחד". עם זאת המבע המקוצר המסיים את השיר מביע בדיוק את ההיפך. אחרי כל העושר והפריטים הרבים שגורמים למאזין להרגיש חלק ממשהו ושייך לקבוצה מוגדרת כלשהי, השיר מסתיים במילה "הבדידות". על רקע שלל המבעים בשיר, המילה היחידה הזו מקבלת נפח עצום ומייצרת את רגע השיא בשיר כולו.


2. סמני שיח

סמני השיח הם יסודות לשוניים שיש להם קשר הדוק לשאלת מבנה השיח, על כל רבדיו. הדיונים השונים בסמני שיח מזכירים בין השאר את הפונקציה שלהם כאמצעים המסמנים פתיחה או סגירה של יחידות שיח ומעברים ביניהן (לבנת, 2009). ישנם סוגים שונים של סמני שיח, להלן כמה דוגמאות מהשיר. סמני אישור: "מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה? / והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה?". סמני בדיקת הקשבה: "מה אני אגיד לך? בוא נראה", "וגם שמע אולי מוקדם להתלכלך...". סמני השיח מבטאים פנייה (בגוף שני) וקריאה לנמען: תראה, בוא, הבט, שמע.

חשוב לציין כי סמני שיח מאפיינים לרוב את השפה המדוברת, בסיטואציות דיבור שבהן השיח אינו מתוכנן מראש. כדי לדמות סיטואציה של דיבור כזה שיש בו רצף של התרחשות טונה משתמש בסמני השיח וכך מייצר תחושת אמינות אצל המאזינים.


3. השפעות לועזיות

לשונה של חברה היא הכלי המבטא את תרבותה ואף מעצב אותה, ולכן בכל חברה יש השפעת גומלין בין התרבות ללשון (צרפתי, תש"ן). במקרים רבים מדובר בהשפעה מרצון, בשל יוקרה תרבותית או הערצה לתרבות הזרה ומקורה בקשרי מסחר, תרבות או קשרים מדיניים. פעם הייתה זו יוון והיום ארצות הברית. אחד מהמאפיינים של העברית המדוברת, וגם של זו הכתובה במסרונים וביישומים כמו ווטסאפ ופייסבוק שאופיה שיחתי והשימוש בה הוא בעל אופי דיבורי, הוא השימוש במילים לועזיות, לרוב מהשפה האנגלית (דמרי, 2015).

השיר "גם זה יעבור" עמוס במילים לועזיות, רובן מהאנגלית וכמה גם מהערבית (יאללה, באסה). השימוש במילים יומיומיות מייצר הזדהות. בימינו, הזיקות של הישראלים אל העולם הגלובלי מקבלות ביטוי בשיח, שכן העברית העכשווית הטמיעה מגוון של מילים וביטיים לועזיים שהפכו להיות מקובלים בשיח היומיומי (דורצ'ין, 2012). מילים כמו: פילים, פאוצ', סקיני וקרוקס מייצגות מוצרי צריכה שמוכרים לכולם בשמם זה ואין להם תחליף בעברית.


4. תזוזות סמנטיות של מילות שאלה

בעברית נהוג להשתמש במילות שאלה כשמבקשים לברר דבר מה, אלא שבשפת הדיבור נעשה פעמים רבות שימוש במילות שאלה או בטון של שאלה ללא קשר לפונקציה המקובלת (טרומר, 2003). אפשר לראות במילות השאלה גם סמני שיח, אבל בגלל שבשיר יש לא מעט סימני שאלה נראה היה שיש להתייחס לאותם מבעים בנפרד.

לא כל משפט שאלה אכן מביע שאלה אמיתית, שכן משפטי שאלה יכולים לשמש גם בתפקידים אחרים. כדי לקבוע את תפקיד המבע מסתמכים על כוונות הדובר, ההקשר, הידע המשותף לנמען ולמוען, הנסיבות, ההנגנה והציינים לשוניים. בשיר "גם זה יעבור" נראה שמילות השאלה משמשות כמודוס המשקף מצב רגשי מסוים. מודוס זה מבטא מעורבות יתר של הדובר בנאמר ומצב רגשי סובייקטיבי (קירטצ'וק, תשנ"ז). השאלות בשיר אינן נועדו במטרה לקבל תשובה, כך שהן מעין שאלות רטוריות שהדובר גם מציג וגם עונה עליהן בעצמו: "גבר, עם מה הוא מתמודד?/ רגשות אשם, רחמים, לב בודד".


5. מטאפורות וארמזים

שירי ראפ הפכו לפופלאריים מאוד בתרבות בת ימינו והלשון שהיוצרים משתמשים בה עשירה במטאפורות ובביטויים ציוריים, שנועדו לעורר במאזינים אסוציאציות שונות. המבעים לקוחים לרוב משפת הדיבור העממי ומהסלנג (ניר, 1984). הציור הלשוני הבולט בשיר עוסק בשברון לב והמילה "לב" מופיעה שלוש פעמים בצורה "ת'לב" המחקה את לשון הדיבור ופעם נוספת בצורה התקנית "לב בודד". כמו כן בשיר משולבים ארמזים רבים, שאפשר לחלק אותם לשדות סמנטיים[3]:

· טכנולוגיה ומוצרים: ווקמן, דיסקים, נאפסטר, סקטים, אטארי, סודה קלאב.

· דמויות מפורסמות: אייל ברקן, קארין אופיר, סרנגה, פרס, סמנטה פוקס.

· רגשות: שברון לב, תמימות, רגשות אשם, בדידות. הבדידות היא דו-משמעית: הריחוק בין המבע "גם זה יעבור" והמבע "הבדידות" מעלה את הספק, האם הבדידות אכן תעבור?

אלא שהחלוקה הזו אינה שרירותית, תיאוריית השדות הסמנטיים מביעה את התגבשות המוסכמות של דוברי השפה בקהילה מסוימת. זו דרך שבאפשרותה ניתן להמשיג את ההתנסות האנושית ולייצר משמעות שתהיה שיקוף של מציאות בעזרת הלשון (סוברן, 2006). השילוב של הארמזים, שרובם בני מילה אחת בלבד, מצליח לייצר תמונת מציאות שרבים מזדהים עימה. מי שגדל בשנות ה-90 לרוב אוהב להיזכר בחפצים, אומנים או מוצרים כאלה ואחרים שהיו חלק מהחיים שלו. הנוסטלגיה היא כלי שמפעיל את כל החושים. מבעים שהם מילים מהלקסיקון הלשוני כמו טכנו, קרוקס, גראנג' ואטארי מייצרים כל כך הרבה בכל כך מעט, בזכות ההקשר התרבותי והחוץ-לשוני.

עניין זה מתקשר לשדה סמנטי נוסף שחשוב לדון בו והוא שדה הרגשות. יוצרי היפ-הופ בישראל מדגישים שיצירתם נותנת ביטוי למה שהם מכנים "האמת" שלהם. האנתרופולוג ג'ון גקסון מסביר שדרכם של ראפרים לטעון ל"אמת" כרוכה בהמרת מדדים חיצוניים של אותנטיות במדד פנימי של גילוי לב. גילוי לב אינו קיים בזכות עצמו אלא ביצירת רושם ושכנוע ולכן עליו להתממש כביצוע (דורצ'ין, 2012). כשטונה מייצר ערך של שיוויון בין שברון לב שזה מצב רגשי מורכב לבין מוצרים או דמויות משנות ה-90 שחלפו מהעולם כמו קינלי, ווקמן או ערוצי זהב הוא מנסה לעודד את הנמען (שהכאב שהוא חש יחלוף) וגם לייצר אצלו תחושה נעימה של נוסטלגיה. בדרך זו הוא משקף מצד אחד "אני" שהוא אישי מאוד, אבל גם בו-זמנית קולקטיבי (דורצ'ין, 2012).

אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה, ויש פה עניין נוסף שראוי להתעכב עליו. טונה משתמש בדימויים, לדוגמה: "כמו הדיסקים, כמו הווקמן". מדובר בדימויים שמזכירים לנו גם את הייצוג הממשי של אותו חפץ במציאות וגם את התחושות והחוויות שצברנו ומזכירות לנו את אותה התקופה שהחפץ הזה היה חלק מחיינו. זה יכול להיות דיסק של "איפה הילד" שהאזנתי לו בנסיעה כלשהי באוטובוס ביום ראשון בבוקר בחזרה לבסיס או האטארי של השכן שהיינו משחקים בו שעות ארוכות בחופש הגדול. אלא שאפשר לנתח את השימוש של טונה בייצוגים האלו גם באופן אחר. בעולם שבו הייצוג הופך הרבה פעמים לדבר עצמו, נראה שיש סכנה שבמקום שהדימוי יעורר בנו תחושות עמוקות ועשירות מה שיישאר ממנו הוא דימוי סכמטי וריק (טאוב, 1997). מה שנדמה כרשימה של ייצוגים תקופתיים, מרמז בהקשרים שונים למשמעויות שונות.


6. עירוב משלבים

כיום ישנה זיקה מובנית מאליה בין המוזיקה הפופולרית לעברית המדוברת, אלא שלא תמיד היה כך. במשך שנים שלטה במוזיקה הישראלית לשון שירית גבוהה ורק עם חדירת הרוק אל התרבות הישראלית משלהי שנות השישים ואילך חל מהפך במעמדה של לשון הדיבור (רשף, 2008). טונה עושה שימוש במאגר של מבעים שמייצרים "פעולות דיבור" ומתאפיינים במשלבים שונים. כך הוא מצרף בין משלב נמוך: לשבור את הלב (ולא שברון לב), פאק איט, בת זונה לבין משלב בינוני: קלישאות, פרופסור, סטטיסטיקה.

אפשר לראות בטכניקה הזו מאפיין של ז'אנר ההיפ-הופ הישראלי שהתגבש בשנים האחרונות ומנסה מצד אחד להיות חדשני, אך גם להשתלב בעשייה המוזיקלית המקומית. ניסים קלדרון כינה את ההיפ-הופ עידן שמתאפיין בזיקה למראות וקולות העבר כדרך להקנות ערך ופשר ליצירות עכשוויות (קלדרון, 2009).

השיח במוזיקת ראפ מאופיין בחריזת מילים, ולמרות שנדמה לפעמים שמדובר באמירות חלקיות הן אינן סתומות. יותר מזה, חיתוך הדברים הוא כשלעצמו סוג של מסר ותכליתו של הדיבור הוא לספק למאזין תחושת הזדהות (דורצ'ין, 2012). אין מי שלא חווה שברון לב כזה או אחר: "גם לפרס שברו פעם ת'לב. הפנייה האישית לנמען באמירה "אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה" מייצרת תחושה של הזדהות מצד אחד אך גם חוסר אונים. אבל המבול של הדימויים לאורך השיר פועל כאמצעי שמטרתו לעודד את הנמען שהמצב לא כל כך גרוע כמו שהוא חושב.


7. שבירה של צירוף כבול

טונה עושה שימוש בכמה צירופים כבולים, שמהם הוא בוחר לסטות כדי למשוך את תשומת ליבו של המאזין. למה הכוונה? צירוף כבול הוא ערך שנכתב בשתי תיבות לפחות והתכונה המאפיינת אותו היא הזיקה החזקה בין רכיביו, זיקה שחזקה יותר מהזיקה שבין המילים בצירוף חופשי בהקשר כלשהו (ניר, 1984). דוגמאות לצירופים כבולים יכולות להיות למשל: איש אשכולות, דרך המלך וכדומה.

בשנים האחרונות מקדישה הבלשנות תשומת לב רבה לאספקט של יצירה מקורית בלשון והשימוש הסוטה בצירוף הכבול הוא דוגמה מובהקת לכך. כמו כן, נראה שהשימוש הסוטה בצירוף הכבול נפוץ מאוד בלשון הדיבור וגם בלשון הספרות. המבע המרכזי בשיר "גם זה יעבור" נשמע בעצמו כמעין צירוף כבול והוא משמש כתמה השזורה לאורך השיר כולו (מופיע 12 פעמים בשיר) עד שהוא הופך לאוטומטי ומייצר מעין כבילות משל עצמו. אפשר אף להסיק מכך שהשיר עצמו מייצר חוויות לשון משותפות שהן תשתית תרבותית, מאגר זמין וקליט שמושמע שוב ושוב ונקלט בתודעה כצירוף כבול (סוברן, 2012).

הטכניקה של הסטייה בצירוף הכבול בשיר של טונה משלבת כמה עניינים: הנמכה של הסגנון, שימוש בביטוי בהקשר שאינו הולם לו ואי התאמה סגנונית (טורי ומרגלית, 1973). כל אלה מעוררים את העניין של המאזין. נתבונן כעת במבעים נוספים. למשל המבע: "הבט בכוס המלאה/ מזגתי בה ויסקי/ זה יתפוס לעוד שעה". מקורו של הדימוי בלשונות אירופה, כגון באנגלית: to see the glass half full. התרגום המילולי הוא 'לראות את הכוס חצי מלאה' (כלומר מלאה למחצה), וכך משמש הביטוי גם בגרמנית ובצרפתית. ואולם בעברית התקבע הביטוי "לראות את חצי הכוס המלאה"[4]. את השימוש הסוטה אפשר לתאר כדי-אוטומטיזציה, כך שהשימוש השונה נתפס על רקע השימוש האוטומטי ומעורר שוב עניין (טורי ומרגלית, 1973).

סטיות נוספות אפשר לראות במבע: "שים ת'ראש על דיונה/ באוזניות ת'דיסק של טונה". יהיו מי שלא יידעו במה מדובר, אבל רבים אחרים יבינו מיד שמדובר בצירוף של הגששים: "תן לשים ת'ראש על דיונה/ תן למוזות קצת לרעום". אין ספק שפה פועל האוטומט של ההקשר, כלומר מי שמגיע מהתרבות החילונית, משכבת הגיל המסוימת מכיר בוודאי את הסרט "גבעת חלפון אינה עונה"[5] ומבין במה מדובר.

מקורם של מרבית הצירופים בעברית הנחשבים לתקניים (בתחביר, בדקדוק ובהגייה) הוא מהעברית הקלאסית: המקרא, המשנה התלמוד והמדרשים. בעוד ששיבוש של צירוף כבול נובע פעמים רבות בשל חוסר ידיעה א חוסר תשומת לב, אין ספק שטונה מודע לשיבושים ומשתמש בהם במטרה לייצר עניין, הומור והזדהות. זהו גם ניסיון לבלבל את המאזין, לייצר אפקט רטורי ולגרום לו לחשוב שאולי יש פה איזה צירוף כבול שרומז למקורות: "ואיך אמרו חז"ל? עוד תגיע אהבה ובסוף תגיד מזל".


מוזיקת היפ-הופ ישראלית היא מושא מחקר שמעניין לעסוק בו בהקשר הפרגמטי של העברית המדוברת. מחקרים רבים בחנו את שפת הפזמון העברי החל משנות ה-30 ועד שנות ה-60 ואפילו ה-80 של המאה העשרים. מבחינת הסגנון, מדובר בתקופה שבה הרוק הישראלי היה הז'אנר השולט (עם פריחה של הרכבי רוק רבים לאורך שנות ה-90 כמו מוניקה סקס, החברים של נטאשה, איפה הילד ועוד).

בסוף שנות ה-90, לאחר ניסיונות מגוונים של הרכבי היפ-הופ ישראליים, שגם זכו להצלחה כמו שב"ק ס והדג נחש, אפשר לומר שהז'אנר היה על סף השתלבות בזרם המרכזי של המוזיקה בישראל. בהקשר זה מתבלטת חשיבותו של מושג ה"להיט" כגורם מרכזי בתהליך ההנגשה של הסגנון לקהלים חדשים (דורצ'ין, 2012). אין ספק ש"גם זה יעבור" שימש את טונה בדיוק למטרה זו. בנוסף, לשיר שהיה גם הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום, קדם קליפ מושקע שהיו לו מיליוני צפיות וסלל לטונה את הדרך לקהל. במהלך הקליפ מופיעים מעל 200 פריטים נוסטלגיים, שטונה שיחזר בעצמו.

השימוש של טונה בשפה מדמה דיבור חי שאחד מהמאפיינים שלו הוא המיידיות והחיבור אל מצבים, פתגמים, משלים, בדיחות וסיטואציות שמוכרות לכל. מספיק שיהיה רמז לשוני או מילת קוד כדי לגרום לנו להבין אסוציאציה שתהיה משותפת לדוברים רבים. אותם רמזים הם מבעים פרגמטיים (כפי שתואר במהלך העבודה) המייצרים קשר אוטומטי אל הפענוח. גם נימת הקול מעגנת את המבע בהקשר דיבורי (סוברן, 2002).

לסיום, מעניין לקרוא תגובות שמופיעות ברשת לקליפ של טונה. נראה שהקהל יודע לפענח היטב את המבעים הפרגמטיים ומגיב בהתאם: "שיר מעולה וגם הקליפ. תמיד עושה לי חשק לקחת דף ועט, לרשום ולראות אם אני אכן מכיר את כל המוצרים שם משנות ה-80 וה-90. כל הכבוד שהשגתם כאלו פריטי נוסטלגיה כמו אטארי, גיים בוי, טלכארט, כרטיסיה ומה לא.

"ראיתי את הילדות שלי עוברת לי מול העיניים. קונספט גאוני ושיר מדהים. כל הכבוד טונה, יישר כח!"

"קליפ גאוני ומילים שוברות. עושה נוסטלגיה פסיכית ומכה בלב חזק מאוד".

"וואו איזה מילים איזה מנגינה איזה שיר פשוט מושלם שחודר עמוק ללב ונותן הרבה מוטיבציה לחיים שבאמת הכל יעבור".


פרק ד – סיכום

בימים שבהם נדמה שהעברית פחות רלוונטית, ויש רבים שמספידים אותה בטענה שפחות קוראים בעברית, פחות לומדים בעברית ופחות עובדים בעברית – ליצירה המקורית בעברית בתחום המוזיקה הפופולרית יש חשיבות עליונה, שכן באמצעותה הדור הצעיר נחשף לרובדי השפה. השפה העברית משתנה כל הזמן, בני נוער שמקשיבים לשיר של טונה אולי לא מבינים למה הכוונה במבע "שים ת'ראש על דיונה". חלקם נולדו הרבה אחרי הווקמן והימים שבהם סמנתה פוקס כיכבה בצעד הפזמונים. החזרה על המילים מסייעת להם לקחת חלק בהון התרבותי של הישראליות ולהרגיש חלק ממנה. בעוד שהצעירים לומדים את חומרי הלשון ונחשפים גם למבע הרגשי שבולט בשיר ומשולב בו מתחילתו ועד לסופו, המאזינים המבוגרים יותר נזכרים בערגה בילדותם ובתקופת התבגרותם ומפענחים את המסרים על פי העולם הערכי, התרבותי והרעיוני שבו הם גדלו.

אומנם יהיו מי שיטענו שהשפה הידלדלה, שהיצירות היום רדודות ושאוצר המילים גס או אפילו מזעזע אבל מצד שני, מדובר באמצעי שמסייע בהרחבת אוצר האסוציאציות והמבעים הזמינים לדוברי השפה (סוברן, 2012). כתוצאה מכך נוצרת לפעמים וריאציה לשונית ייחודית, מעין תת-לשון סגורה המתבדלת בכוונה מהשפה הבינונית התקנית (ניר, 1984).

מחקר הלשון עוסק בעשורים האחרונים בחקר השיח והדיבור, אבל נדמה שמחקר שמתמקד בלשון השירה הפופולרית אם זה היפ-הופ, רוק או פופ אינו במוקד הדיון. המודעות ללשון ולשימושיה יכול לעניין רבים שצורכים את המדיה הזו על בסיס יומיומי. בעבודה זו היה ניסיון להתחקות אחר הידע הפרגמטי, זה שנחשף באמצעות ניתוח ההקשר. מעניין יהיה לנתח שירים נוספים של טונה, לעקוב אחר דרכו בסצנת ההיפ-הופ הישראלי ולברר סוגיות נוספות בבחירות הלשוניות שלו.


נספח – מילות השיר (הדגשה שלי)

מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה? / והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה?/ מה אני אגיד לך? בוא נראה.../ לא, אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה/ אם זה אז כואב, אז זה כואב/ אני פה, אם תרצה ככה, לשתות, לשפוך ת׳לב/ קשה לראות אותך דועך/ וגם שמע אולי מוקדם להתלכלך/ הרי אולי עוד תחזרו, אולי תהיה עוד חתונה/ בעצם פאק איט, בת זונה/ יאללה, שידעו שזה כואב/ גם לפרס שברו פעם ת'לב/ גבר, עם מה הוא מתמודד?/ רגשות אשם, רחמים, לב בודד/ אני מבין שקצת קשה להתעודד/ אבל בדקתי ת׳סטטיסטיקה ושמע:/ גם זה יעבור/ כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס/ גם זה יעבור/ כמו הפילים, כמו ליאור מילר, סמנתה פוקס/ גם זה יעבור/ כמו הדיסקים, כמו הווקמן, תראה בקרוב/ זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל/ אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור. והימים עוברים לאט/ פתאום הכי קשה זה בשבת/ פתאום עצות באות במאסה/ כולם נהיו פרופסרים לבאסה/ הבט בכוס המלאה/ מזגתי בה קצת ויסקי, זה יתפוס לעוד שעה/ אין לי עצות כי מי אני?/ אתה חכם, אתה מבין שזה זמני/ כן, נכון, תישאר קצת מצולק/ החיים הם לא סרנגה, לא הכל חלק/ ואיך אמרו חז"ל?/ עוד תגיע אהבה ובסוף תגיד מזל. עד אז, שים ת'ראש על דיונה/ באוזניות ת'דיסק של טונה/ אני צריך אותך חזק/ שכשאני אהיה למטה, תזכיר לי ש/ גם זה יעבור/ כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס/ גם זה יעבור/ כמו הפילים, כמו ליאור מילר, סמנתה פוקס/ גם זה יעבור/ כמו הדיסקים, כמו הווקמן, תראה בקרוב, זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל/ אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור/ כמו הטוקשואו, כמו נאפסטר, סודה קלאב/ גם זה יעבור/ כמו נטסקייפ, כמו בלוקבאסטר, ערוצי זהב/ גם זה יעבור/ כמו באג אלפיים, הטמגוצ׳י, תראה בקרוב/ זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל/ אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור

כמו קפולסקי, כמו הפאוצ', הטי.אל.וי/ גם זה יעבור/ כמו הטירנוזאורוס, כמו הגראנג', מספר קווי/ גם זה יעבור/ כמו רות גונזלס, רונן חרזי, דנה מודן/ כמו הסקיני, הטברנה, להקת עדן, אייל ברקן/ כמו האלק הוגן, כמו האנגובר, מיכל זוארץ, ריצ'רד גיר/ חנוך רוזן, סאדם חוסיין, סרטי בורקס, קארין אופיר כמו טלעד, כמו הפוגים, המקרנה, התמימות/ כמו הסקטים, פיטר אנדרה, האטארי/ הבדידות.


אוסטין, ג'. (2006). איך עושים דברים עם מילים. תל אביב: רסלינג.

בורוכובסקי-בר אבא, א'. (2010). העברית המדוברת: פרקים במחקרה, בתחביריה ובדרכי הבעתה. מוסד ביאליק.

דורצ'ין, א'. (2012). זמן אמת: היפ-הופ בישראל - היפ-הופ ישראלי. תל אביב: רסלינג.

דמרי, א'. (2015). "מציאות לשונית עכשווית: פחחח... או פששש?"הכינוס המדעי העברי

העשרים ואחד באירופה עם האקדמיה הלאומית ההונגרית והאוניברסיטה של בודפשט, 168-148.

טאוב, ג'. (1997). המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל. הקיבוץ המאוחד.

טורי, ג', מרגלית א'. (1973). "דרכי השימוש הסוטה בצירוף הכבול". הספרות, 4 (1): 129-99.

טרומר, פ'. (2003). "מילות שאלה שאינן שואלות". למ"ד לאיל"ש (קובץ בעריכת יצחק שלזינגר ומלכה מוצ'ניק). ירושלים: צבעונים, 139-123.

לבנת, ז'. (2009). "סמני השיח בעברית של ימינו - מבט סינכרוני ודיאכרוני". עורך: חיים א' כהן. מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה, האקדמיה ללשון העברית.

לבנת, ז'. (2014). יסודות תורת המשמעות: סמנטיקה ופרגמטיקה. האוניברסיטה הפתוחה.

מו'צניק, מ'. (2002). לשון, חברה ותרבות, כרך ד', האוניברסיטה הפתוחה, 146-140.

סוברן, ת'. (2002). "מגעים בין לשון הדיבור ללשון השירה.” תעודה, יח 419-395.

סוברן, ת'. (2006). שפה ומשמעות: סיפור הולדתה ופריחתה של תורת המשמעים. אוניברסיטת חיפה.

סוברן, ת'. (2012). "פזמון, לשון ותודעה: משלבים ודפוסי לשון בפזמון הישראלי". בקורת ופרשנות: כתב-עת למחקר ספרות עם-ישראל, 44: 199-157.

צרפתי, ג' בן עמי. (תשמ"ג). "הפרגמטיקה ופעולות הדיבור". לשוננו לעם ל"ד, עמ' 100-102.

צרפתי, ג' בן-עמי. (תשמ"ט-תש"ן). "העברית ולשונות אירופה החדשות". לשוננו לעם מ'-מ"א: 325-319.

קירטצ'וק, פ"י. (תשנ"ז). שאלה, קריאה, שלילה – מגעים, יעקב בן-טולילה (עורך), שי להדסה מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים, באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 272-263.

קלדרון, נ'. (2009). יום שני : על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך. דביר.

רפאל נ'. (1984). "הלשון בתרבות-ההמונים". עיונים בחינוך 39, 136-131.

רשף, י'. (2008). "הזמר, הפזמון והעברית המדוברת: על השתלבותה של לשון הדיבור במוזיקה הפופולרית של תקופת היישוב וראשית ימיה של המדינה". לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה, 70: 513-532.

[1] הפרגמטיקה היא ענף בבלשנות המתמקד בדובר ובאופן שבו ההקשר של המבע משפיע על ייצור המשמעות. [2] יש להבחין בין המשפט שהוא יחידה תחבירית שמופעלים עליה כללי דקדוק של השפה (הלאנג) לבין המבע שהוא המימוש והביצוע, כלומר הדיבור על ידי דוברי השפה (פארול) https://haraayonot.com/idea/langue/ [3] שדה סמנטי הוא קבוצה של מילים שיש להן מכנה משותף. כל המילים בשדה סמנטי מסוים קשורות בצורה כלשהי למשמעות של הנושא הכללי של אותו שדה. יחד עם זאת, לכל מילה יש משמעות הייחודית לה. [4] האקדמיה ביקשה לבחון אם הניסוח 'חצי הכוס המלאה' הוא טעות – הרי לא הכוס היא המלאה אלא חצייה הוא שמלא. השאלה נוגעת לסוגיית ההתאם של הפועל בצירופים שהרכיב הראשון בהם כַּמָּת (רוב, כל, חצי, שליש וכדומה). נקבע כי במקרים אלו יש שתי אפשרויות – להתאים את הפועל לרכיב הראשון (הכמת) או לרכיב השני, לדוגמה "רוב האנשים הגיע" או "רוב האנשים הגיעו". נראה שבמקרים אלו הדוברים נוטים להתאים את הפועל לרכיב השני כי הוא נושא את עיקר המשמעות של הצירוף. גם בצירוף 'חצי הכוס המלאה' הרכיב הראשון הוא כמת, ונראה שגם כאן הדוברים חשים שעיקר הצירוף 'חצי הכוס' הוא ב'כוס' ולא ב'חצי'. האקדמיה ממליצה לומר: "חצי הכוס המלא", "מחצית הכוס המלאה" או "החצי המלא של הכוס". [5] גבעת חלפון אינה עונה הוא סרט קומדיה ישראלי, משנת 1976 ונמנה עם סרטי הבורקס, בבימויו של אסי דיין ובכיכובם של חברי שלישיית "הגשש החיוור", שהפך לימים לסרט פולחן.

38 צפיות0 תגובות

コメント


bottom of page