חיפוש

כולנו ילדים של החיים


ילדות נשכחת

זאת אני. התמונה צולמה בשנות השמונים. הצלמת היא דודה שלי ורואים שהיא התכופפה אליי כדי לצלם. רואים גם שאני זקוקה לטיפול שיניים דחוף. יש לי קוקיות אבל אני לא ממש מסורקת, הבגדים שלי מזעזעים ושלא נדבר על הסנדלים. למרות "הפגמים" בתמונה מרגישים שזו לא תמונה מבוימת. אני אוהבת את התנוחה הזו שאני מתכופפת והידיים שלי מונחות על הברכיים. יש גם איזה שרוך לא ברור שמשתלשל מהמכנסיים. הייתי טום בוי ואהבתי להיות בחוץ, בטבע.

גילוי הילדות

במסגרת הלימודים לתואר שני בתרבות הילד והנוער שמעתי לראשונה את המונח "גילוי הילדות". ילדים תמיד היו, אבל לא תמיד הייתה ילדות. היום, בתור הורים אנחנו מנסים להיות אחראיים, להגן על הילדים ולשמש להם דוגמה. זה נראה לנו דבר טבעי ומושרש, אבל לא תמיד כך היה. בימי הביניים התפיסה הייתה שונה לחלוטין. לא הייתה הפרדה ברורה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. תקופת הילדות הייתה קצרה והילד נאלץ מהר מאוד לסייע בבית ובעבודה. בתי ספר עדיין לא הומצאו אז.

הילדות היא תופעה שהתרבות טבעה. מי שאחראי לגילוי הילדות הוא חוקר בשם פיליפ אריאס שפרסם באנונימיות בשנת 1960 את המונוגרפיה הראשונה שלו, "הילד וחיי המשפחה תחת המשטר הישן". הספר היה פורץ דרך בתחום ההיסטוריה של הילדות בכך שהיה למעשה הספר הראשון שעסק בכך. חשוב לציין שהיו גם שביקרו את אריאס ואת מסקנותיו, אך עם זאת, אריאס נחשב עד היום למקור ההתייחסות העיקרי בנושא.

רק מהמאה ה-17 החלה ההבנה שהילדים שונים מהמבוגרים. עד אז הילדים לא נתפסו ככאלה שצריך לייחס להם תכונות מיוחדות או שונות.

בשלב הראשון שלאחר גילוי הילדות שלטה התפיסה המשתעשעת הרואה בילדים אמצעי לבידור. הילד לא נתפס כבעל תודעה משל עצמו שיכול להיבהל או לפחד. ההורים נהגו לצחוק על הילדים ולא ראו בכך כל רע. אפשר לומר ששרידים לגישה זו נותרו באמירות שהורים משתמשים בהם עד היום כלפי ילדים קטנים, כגון "אני יאכל אותך", "אני אתפוס אותך".

התפיסה המאוחרת יותר הייתה התפיסה המחנכת שעיקרה שלמבוגרים יש חובות מוסריות וחינוכיות כלפי הילדים. בשלב זה הומצא בית הספר. בית הספר הוקם במטרה לשמור על התום של הילדים, ומצד שני להפוך אותם לבני תרבות, ולהגן עליהם מפני התשוקות והיצרים שלהם.

מחברה שיש בה אחדות דורית וחלוקה למעמדות על פי מעמד ומקום מגורים, החברה הופכת לחברה שלא רק מגלה את הילדות אלא גם הופכת אותה לעקרון מארגן, הגיל הוא הדרך שבה אנו מתארגנים בחברה. יש חלוקה לגנים לפי גיל, חלוקה בביגוד לפי גיל, חלוקה של משחקי קופסה לפי גיל ועוד.

מותה של הילדות

חוקר אמריקאי בשם ניל פוסטמן כתב בשנת 1986 שהתרבות התחילה לשים לב לילדים ולבדל אותם מהמבוגרים כשהייתה לה האופציה לשמור מהם סודות (שני הסודות הגדולים הם מוות ומין). שמירת הסודות החלה עם המצאת הדפוס. ההפרדה הדורית אפשרה את השליטה בידע והחלו להיווצר טקסטים לילדים וטקסטים למבוגרים.

פוסטמן היה חוקר של אמצעי תקשורת והוא טען שהמצאת הטלוויזיה טרפה שוב את הקלפים שכן הטלוויזיה אפשרה למידע לזרום לכולם ללא הבחנה בין ילדים למבוגרים. הטלוויזיה ערערה את הסדר החברתי שנבנה בתרבות, וגרמה שוב להיפוך היוצרות. אחרי שיצרנו הפרדה בין המבוגרים לילדים אנחנו נמצאים שוב בעולם של בלבול וחוסר גבולות. פוסטמן טען שאם למבוגרים אין יותר סודות, אם הילדים רואים את כל התוכניות של המבוגרים וחשופים לכל אנו בעצם חוזרים למצב של אחדות דורית.

אפשר לומר שפוסטמן חזה את העתיד. היום לא מדובר רק על טלוויזיה, אלא גם על רשתות חברתיות שבהן הגבולות בין הדורות מטשטשים. האינטרנט וחופש המידע גורמים לצעירים להיות חשופים לכל והדבר גורם לסמכות ההורית להתערער. תחשבו על תוכניות הריאליטי המיועדות למבוגרים, מי צופה בהן? ומה לגבי תוכניות המוזיקה שבהן המתמודדים הם ילדים ואנו המבוגרים לעיתים מתלוצצים על חשבונם? זה ממש כמו ימי הביניים שם צחקו מהילדים בפרהסיה.

כל מבוגר היה ילד ושמעתי הרבה אנשים שאומרים שהילדות הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלהם. אז למה כולם ממהרים להתבגר? הילדים היום חשופים להרבה יותר ממה שאנחנו היינו בגילם. במקרים מסוימים זה מעורר בנו המבוגרים השתאות והערכה, אבל כדאי להזכיר להם ולנו שאין למה למהר. אין לכם מה לדאוג, תישארו ילדים. עולם המבוגרים יחכה לכם מעבר לפינה.

#ספרותילדים

137 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול