חיפוש

"הצעקה" הדיגיטלית – ניתוח תחבירי וסמנטי של השימוש באימוג'י בשיח קבוצתי בווטסאפ



מבוא

הסופר מקס פריש (1991-1911) טען כי "טכנולוגיה מארגנת את העולם כך שלא נצטרך לחוות אותו בעצמנו". כשחושבים על העולם הדיגיטלי של ימינו אפשר בהחלט להסכים עם אמירה כזו. אם בעבר כשאנשים רצו לתקשר זה עם זה היה עליהם להיפגש באופן פיזי, ולהביע את תחושותיהם זה לזה באמצעות מגע, תנועות פנים או תנועות גוף – היום אפשר בהינף האצבע להקליד הודעה בטלפון הנייד ולהוסיף אימוג'י במקום חיבוק או נשיקה.

בעבודה זו אתמקד בתופעה של האימוג'י כסימן בתרבות המשמש בתקשורת הדיגיטלית. הכול החל כשבשנת 1999 חברות סלולר יפניות הציגו את האימוג'י לראשונה, כסט של 176 דמויות בגודל של 12×12 פיקסלים. את האימוג'י הראשון עיצב יפני בשם שיגטאקה קוריטה, שעסק בפיתוח פלטפורמת אינטרנט סלולרי בעבור חברת טלפונים יפנית. באותו הזמן נולדה גם המילה emoji, שהיא חיבור של שתי מילים ביפנית – תמונה ודמות ((Gawne& McCulloch, 2019. האימוג'ים יכולים לשקף הבעה רגשית, אך גם אובייקטים שונים בעלי משמעות קונקרטית ואבסטרקטית כגון לב (גליקסון, 2022).

הפופולריות של השימוש באימוג'י בתקשורת הדיגיטלית וברשתות החברתיות בפרט, הביאה לכך שמחקרים רבים בחרו לבחון את הנושא מזוויות שונות. בעוד שמחקרים רבים מפרשים את השימוש באימוג'י כדרך להביע רגשות בסביבה הדיגיטלית המנוכרת ובכך לפצות על המגבלות של הביטוי הרגשי בטקסט דיגיטלי, יש גם מי שטוען שהשימוש באימוג'ים רווח בגלל היעדרם של סימנים הקיימים במפגש פנים מול פנים, כמו הבעות פנים ושפת גוף. דעה נוספת גורסת שהאימוג'ים הם בגדר שפה חדשה. דוגמה ידועה שתומכת בעמדה זו אפשר לראות ב"תרגום" של הרומן הידוע "מובי דיק" שורה אחר שורה, לשפת האימוג׳י. הספר יצא לאור ואף קוטלג בספריית הקונגרס האמריקאי.

כך או כך, נראה כי חקר המשמעות של האימוג'ים מורכב יותר ממה שנראה על פני השטח. לצורך עבודה זו אתמקד באימוג'י ספציפי שייקרא לצורך זה "הצעקה" ואבחן את השימושים שלו בקבוצת ווטסאפ המכונה בשם "הופעות או לא להיות". מדובר בקבוצה שבה חברות חמש נשים בגילים 50-40, שהכירו בתקופת הקורונה הודות לכך שהן חולקות עניין רב בתחום ההופעות בז'אנר מוזיקת רוק ישראלית. בזמן הקורונה אומנים רבים הופיעו בחצרות בתים ברחבי הארץ והקבוצה התגבשה ויצרה יחסי חברות קרובים ושיח שוטף, שגלש הרבה מעבר לעדכונים ולתיאומים יבשים.

שאלת המחקר שתיבחן בהקשר זה תהיה באיזה אופן השימוש באימוג'י הספציפי "הצעקה" מייצר משמעות בפלטפורמה של תוכנת הווטסאפ הקבוצתית. הטכנולוגיה של יצירת קבוצה בווטסאפ מאפשרת כינון של שיח ייחודי הודות ליחסים הנרקמים בקבוצה. לאחר בחינת התמנית של הסימן נוכל לבדוק באילו הקשרים מופיע האימוג'י וכיצד הוא תורם (או לא) לכל אחת מהמשתתפות בשיח.

מקרה הבוחן יכלול דוגמאות של צילומי מסך מהתכתבויות בקבוצה. המחקר יבחן את מספר השימושים באימוג'י וגם תהיה התייחסות לממד החזרה ולכמות שבה משתמשות החברות בקבוצה באימוג'י "הצעקה". הטענה תהיה שמדובר לא רק בביטוי רגשי כזה או אחר, אלא באסטרטגיה רציונלית כוללת שבה לכל אחת מהחברות בקבוצה יש אינטרס להציג את עצמה באופן מסוים או לשחק תפקיד כזה או אחר בהיררכיה הקבוצתית. בעוד שרבים טוענים כי האימוג'י הוא רק מעין קישוט לטקסט לצורך רגשי כזה או אחר, נדמה שלא כך הוא ומדובר בפעולה של רתימת הייצוג והסגנון הרגשי לטובת השגת מטרות, אשר בינן לבין רגשות אין בהכרח קשר ישיר.

העבודה תהיה מחולקת למספר פרקים. ראשית, אציג את הספרות המחקרית בתחום ואת הפרשנויות השונות לשימושים באימוג'ים. לאחר מכן, אתאר את המתודולוגיה של המחקר, אציג את הדמויות המשתתפות בשיח וכן אדון בקצרה בייחודיות של הפלטפורמה החברתית ווטסאפ ותרומתה לפיתוח השיח הייחודי של החברות בקבוצה. בפרק הבא אביא דוגמאות להתכתבויות מהקבוצה שנעשה בהן שימוש באימוג'י "הצעקה" ואנתח אותן לפי הפונקציות שהן משרתות. בפרק הדיון והמסקנות אתייחס לתוצאות המחקר ולגילויים החדשים ואסכם את דבריי בהמלצות להמשך המחקר בתחום וכן לציון מגבלות המחקר הנוכחי.


פרק א – סקירת ספרות

1. שדה המחקר: הכול התחיל בחיוך😊

אין ספק שהאימוג'י המוכר ביותר בעולם הוא העיגול הצהוב החייכן הידוע בשם "סמיילי". את הסמיילי המציא בשנת 1963 גרפיקאי אמריקאי בשם הארווי בל עבור מסע פרסום של חברת ביטוח, אלא שהסמיילי הפך לאחד הסמלים המפורסמים בעולם והוא הבסיס לעיצובם של האימוג'ים השונים המבטאים מצבי רוח ורגשות. העיצוב של הסמיילי הצהוב תוכנן באופן שישדר אוניברסליות וניטרליות. הצבע הצהוב אינו מעיד על אתניות או קבוצה כזו או אחרת והצורה העגולה נועדה למנוע ייחודיות או זהות אנושית מסוימת (Danesi, 2017).

כיום, כ-700 מיליון אימוג'ים נשלחים בכל יום רק דרך הפלטפורמה של פייסבוק. הצבעוניות, הגיוון והקלות ההולכת וגוברת של השימוש באימוג'ים גרמו להפיכתם לפופולריים ביותר. כתוצאה מכך ועל רקע התפתחותה של הטכנולוגיה והשינויים מרחיקי הלכת בחברה ובתרבות, המחקר נדרש לספק הגדרות עדכניות למוסכמות התקשורתיות החדשות (2011, Castells). בהתאם, בין תחומי המחקר המתפתחים בעשורים האחרונים אפשר למצוא את התחום המכונה CMC, תקשורת מתווכת מחשב (Computer Mediated Communication). תשומת הלב המחקרית המשמעותית ביותר ניתנה עד כה במחקר ה-CMC למערכות הלשון, השפה והשיח המקוונים (Gawne& McCulloch, 2019).

מאחורי הייצור והאישור של אימוג'ים עומד גוף הנקרא Unicode Consortium והוא הוציא עד כה כ-3,000 אימוג'ים שונים (גליקסון, 2022). השינוי המשמעותי בהיקף השימוש באימוג'ים התרחש ב-2011 כשחברת אפל כללה סמלי אימוג'י במערכת ההפעלה החדשה שלה (iOs5). עד אז יצרנים שונים היו אחראיים לעיצוב מערכות ההפעלה וכך נוצר מצב שבו האימוג'ים לא תמיד היו תואמים במכשירים השונים (איור 1).נקודת המפנה חלה ב-2015, כשהוחלט לכלול אימוג'ים ב-Unicode 8. מדובר היה בהתפתחות טכנולוגית שהפכה את השימוש באימוג'ים לקל, נוח ופופולרי מאוד בטלפונים הסלולריים וברשתות האינטרנט.

המשמעות של תקן יוניקוד היא שממצב שבו מדובר בטקסטים שונים, הייצוג שלהם באמצעות קוד אחיד מייצר זהות שלהם בפלטפורמות השונות ומציג אותם באופן אחיד (Danesi, 2017). מעיון באתר יוניקוד, עולה כי התאגיד מזמין חברות תוכנה, מחזיקי עניין ואת הציבור הרחב להגיש בקשות לקידוד של אימוג'י לפי ראות עיניהם, כשעליהם לעמוד בתנאים מסוימים. מסיבה זו הקים קונסורציום יוניקוד ועדה לאימוג'י, וועדת משנה, שתאחד את האימוג'י על ידי קידוד שיטתי. קונסורציום יוניקוד משחרר כל שנה גרסה חדשה של יוניקוד, וככל שהגרסה מתעדכנת כך יופיעו אימוג'ים חדשים (אתר יוניקוד https://www.unicode.org/).


איור 1: התפתחות האימוג'י במשך השנים


התפתחות האימוג'ים והשימוש בהם בתרבות מעלה תהיות שונות הנוגעות לאופן שבו אנו כיחידים פועלים במציאות שלנו. בסעיפים הבאים יוצגו היבטים נוספים הקשורים בתופעת האימוג'י.


2. שפת הסימנים בתרבות🚫

האימוג'ים הם סימנים. אך מהו סימן? מדובר ביחידה הבסיסית שבאמצעותה משמעויות מיוצרות ומוחלפות בין בני אדם. זו יחידת התקשורת הבסיסית של התרבות. בני אדם יוצרים ומפרשים סימנים כמו מילים, תמונות, ציורים, צלילים ופעולות, אלא שלאף אחד מהדברים האלה אין משמעות פנימית משל עצמו, אלא רק כשאנו מפרשים אותם על פי מוסכמות כאלה ואחרות. התפיסה בעניין הסימנים מבוססת על עבודתו של הבלשן פרדינן דה סוסיר (1913-1857) שפעל בתחילת המאה ה-20. על פי דה סוסיר הסימן מורכב משתי יחידות בסיסיות: מסמן ומסומן, כשהשלם נובע מהקשר שבין שתי היחידות (רגב, 2011).

למרות שהמחקר הסמיוטי מתמקד בעיקר בלשון, דה סוסיר הצהיר כי למחקר סמיוטי ראוי "כל גילוי של השפה האנושית – בין אם מדובר בעמים פראיים או באומות תרבותיות, כל עוד מביאים בחשבון לא רק את השפה התקינה ואת 'השפה הנאה', אלא את כלל צורות הביטוי" (דה סוסיר, 2005 ,עמ' 41). גם רולן בארת טען כי "כל מערכת סימנים באשר היא, יהיו גבולותיה אשר יהיו, כולן מהוות אם לא 'שפות' אזי לפחות מערכות של משמעות" (בארת, 2006 ,עמ' 7).

דימויים כאלה מלווים את האדם מקדמת דנא. בין הדוגמאות המוכרות ביותר אפשר לציין את ציורי המערות של האדם הקדמון ואת כתב ההירוגליפים המצרי. אלא שלמרות שמערכות של משמעות חזותית מתועדות משחר האנושות, הרי שעם אימוץ הכתב האלפביתי, המאופיין בלינאריות ובניתוק מהותי בין רכיבי הסימן, התרחשה במערב מהפיכה שיפוטית ביחס לייצוגים החזותיים. הכתב הפך למאפיין התקשורתי המבחין בין חברות ותרבויות מפותחות לבין חברות פרימיטיביות שלא ידעו קרוא וכתוב (וולמן, 2018). האימוג'ים מייצרים היום מצב שבו האנושות כביכול "חוזרת אחורה" ורבים משתמשים בסמלים במקום במילים.

אלא שבעקבות הנוכחות התרבותית המוגברת של האימוג'י עולות בדיון הציבורי באופן תדיר טענות לפיהן האימוג'י משחיתים את השפה ומהווים עדות לרדוקציה תרבותית ולאובדן הישגי האוריינות (Danesi, 2017). אין ספק שהקלות והנוחות שבשימוש באימוג'י שינו את האופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה. בהקשר זה נשאלת השאלה אם השימוש באימוג'י בהכרח פוגע באוריינות של האדם, מפשט את השפה ומחזיר אותה לכאורה לרובד הנמוך ביותר. נראה כי האימוג'י יעסיקו את החוקרים בתחום עוד זמן רב, בינתיים אין ספק, שכשמדובר בתקשורת הדיגיטלית היומיומית האימוג'י לא הולך לשום מקום.


3. אימוג'י כמחווה

הפנים האנושיות הן כלי לביטוי תחושות ואפשר להשתמש בהן במגוון אופנים בתרבויות שונות, בזמנים שונים ובמרחבים שונים. בנוסף לגישה הרואה באימוג'י כלי לביטוי רגשי כזה או אחר יש מי שמפרשים את התופעה של האימוג'י כאמצעי הנועד לחקות מחוות אנושיות בעולם הטכנולוגי של ימינו. בשיחה לפנים יש תפקיד מרכזי בתהליך התקשורת. האימוג'ים גם הם משמשים להבעה של מחווה, אלא שמכיוון שלא מדובר בתקשורת ישירה עליהם לייצר תחושה של אינטימיות וספונטניות, בעוד שלמעשה בשיח הדיגיטלי יש את האפשרות להמתין ולחשוב לפני ששולחים את המסר לבן השיח (Leone, 2020).

כמו שמחוות גוף מלוות לעיתים את השפה המדוברת ומעניקים לה רובד נוסף, כך גם האימוג'ים מלווים את הטקסט הכתוב. הבדל משמעותי נוסף בין אימוג'י למחווה הוא העובדה שבאימוג'י יש הגבלה על מספר התווים בעוד שבמציאות אין לאדם הגבלה על מספר תנועות הגוף או הבעות הפנים (Gawne& McCulloch, 2019).

אחד החוקרים הראשונים והמשפיעים ביותר בחקר שפת הגוף היה צ'ארלס דארווין (1882-1809). בספר "The Expression of the Emotions in Man and Animals" שהתפרסם ב-1872 בחן דארווין את תפקידם המרכזי של הבעות הפנים ושפת הגוף בתקשורת האנושית. דארווין טען שהמקור להבעות הפנים הוא תפקודי: ההבעות נולדו מתנועות שבמקור היה להן תפקיד הישרדותי, לאו דווקא תקשורתי. רעיון זה היה מוכר עוד קודם לכן – רופא צרפתי בן זמנו של דרווין בשם גיום דושן חקר הבעות פנים, ודרווין השתמש בממצאיו ובתמונות שצילם. אבל דרווין הלך צעד אחד קדימה. הוא קישר את ההבעות לברירה הטבעית, ונתן הסברים לכמה הבעות, שקודמיו לא הצליחו להסביר (אהרוני, 2019).

הבעות הפנים הבאות לידי ביטוי באימוג'ים מעידות גם על תהליך של גלובליזציה. חוקר התקשורת מרשל מקלוהן היה זה שטבע ב-1959 את המונח "הכפר הגלובלי", כדי להגדיר את האופן שבו אמצעי התקשורת משפיעים על אופן התייחסותם של בני אדם זה לזה, כשגם אנשים הרחוקים זה מזה יכולים לתקשר בקלות רבה הודות לטכנולוגיה. היום זה נראה לנו טבעי ליצור קשר עם אנשים ברחבי העולם. אם נניח לצורך העניין שהתקשורת מתבצעת באנגלית, הרי שהשימוש באימוג'ים יכול אף לסייע לאחדים להתגבר על מחסום השפה, שכן כולנו יודעים לזהות את משמעותם ובעיקר את אלה המחקים את הבעות הפנים ותנועות הגוף (גליקסון, 2022).

אין ספק שמדובר בתופעה יוצאת דופן. הפנים מבטאות את מה שהאדם מרגיש בתוכו והן פני השטח החשופים, שמהן ניתן להסיק על מצבי רוח, רגשות ותחושות. אבל לא מדובר רק בעניין ביולוגי, שכן לחברה ולתרבות יש השפעה רבה על האופן שבו אנו בוחרים להגיב במצבים מסוימים. בגרמניה למשל, מחווה שמזכירה את תנועת היד שאפיינה את התמיכה בנאציזם, לא רק שאינה מקובלת, אלא אף אסורה מבחינת החוק (Leone, 2020).

אם נבחן את הפרשנות של דארווין להבעת הפנים המעידה על הפתעה או פחד, שכן אנו בוחנים את אימוג'י "הצעקה", נראה שהוא זיהה שבמצבים אלו שהאדם פותח את הפה, שכן הנשימה שלנו מתקצרת ועלינו לשאוף אוויר. בנוסף, גם העיניים נפקחות לרווחה והידיים עולות למעלה לאזור הפנים (איור 2).



איור 2 (צילום: גיום דושן)

"Darwin, Charles (1872). "The Expression of the Emotions in Man and Animals"


בספרו המהפכני דארווין ניתח מחוות שונות וזיהה שבמצבי פחד מתרחשת תופעה נוספת. העור הופך לחיוור והגוף מפריש זעה קרה. פני השטח של הפנים הופכים קרים ומכאן גם הביטוי זעה קרה (Darwin, 1872). אפשר להסיק מכך שצבעי התכלת באימוג'י "הצעקה" מסמלים את אותו מצב גופני שמאפיין את בני האדם כשהם נמצאים במצוקה בעקבות חוויה לא נעימה כזו או אחרת הגורמת לתחושה של פחד, חשש ובהלה.

מעניין לציין שגם היום, צעירים רבים בימינו משתמשים במחווה של "הצעקה" בצילומי סלפי שהם מעלים ברשתות החברתיות (איור 4). מדובר בתופעה של ממש, שבאמצעותה האדם שמצלם את עצמו מעוניין להציג את עצמו באופן כזה שימשוך תשומת לב. הפה הפתוח מייצר תחושה של דרמה, של עניין ושל התלהבות. זו הצגה של זהות מסוימת בדור שבו החשיפה מתרחשת באופן תמידי.


איור 4



4. עם רגשות לא מתווכחים❤️

נפתח בשני נתונים מעניינים. האחד הוא שנכון ל-2015, 72 אחוזים מהצעירים בגילים 25-18 אמרו שהם מעדיפים להביע את רגשותיהם באימוג'י מאשר במילים (Jones, 2015). באותה שנה אירע גם מקרה יוצא דופן בהחלט. האימוג'י הידוע בשם "פרצוף עם דמעות של שמחה" נבחר על ידי מילון אוקספורד וזכה בתואר "המילה של השנה". מדובר היה בעניין מהותי, שכן לא רק שלא מדובר כלל במילה, אלא שהבחירה באימוג'י נעשתה בידי אחד המילונים היוקרתיים ביותר בעולם (Danesi, 2017).

אין ספק שהטכנולוגיה שינתה לא רק את אופני התקשורת בין בני האדם, אלא גם את אופן הבעת הרגשות שלהם. הרעיון שמכונות ייהפכו יום אחד לבעלות רגשות הוא מוטיב חוזר בסרטי מדע בדיוני. בסרט "איש שנת המאתיים" רובין וויליאמס משחק רובוט המעצב מחדש את המעגלים החשמליים שלו באופן שיוכל לחוות את מלוא טווח הרגשות האנושיים (אוונס, 2008). רגש הוא אחד המאפיינים המרכזיים והבולטים ביותר של החוויה שלנו כבני אדם. מדובר בתופעה מורכבת ורבת פנים. חוקרים רבים סבורים, וביניהם גם דארווין, שרגשות לא היו מתפתחים, אלמלא היו משרתים פונקציות הסתגלותיות כלשהן. הוגים אחרים עסקו בחקר הרגשות בהיבט הפילוסופי על פי הנחת היסוד שחלק ניכר מההתנהגות המוסרית שלנו, ואולי אף כולה, מושתת על רגשות (אוונס, 2008).

למרות השימוש הרב באימוג'י רבים מודעים לכך שהסביבה הממוחשבת מקשה עלינו לתקשר באמצעות רגשות. כשמדובר בעניינים של הרגש, רובנו סבורים כי מפגש פנים אל פנים יאפשר לנו להביע רגשות בצורה טובה יותר מאשר במייל או בהודעת טקסט. הסיבה לכך היא שהתקשורת הכתובה מסננת את הסממנים החיצוניים הקשורים לאופן שבו אנשים נראים: מגדר, גובה, צבע שיער וכדומה. הסממנים החיצוניים האלו מושכים תשומת לב רבה ומשפיעים על התפיסה שלנו.

עם זאת, אפשר לטעון שסממנים כאלה עלולים לגרום לתחושות שליליות וסטריאוטיפיות, בעוד שהתקשורת הממוחשבת מייצרת שוויוניות ואף תחושה של קרבה פסיכולוגית גדולה יותר בין אנשים מרקעים תרבותיים ולשוניים שונים (גליקסון, 2022). כאן נכנסים הפרצופים הצבעוניים לתמונה. מטרתם של האימוג'ים היא לרכך את הקצוות המחוספסים של החיים הדיגיטליים. מה שמרתק בעניין הזה זו העובדה שמדובר בסך הכול בדימויים די בנאליים, אלא שהשימוש בהם מייצר תקשורת מגוונת. אדם שמקבל מסר שכלולים בו אימוג'ים ירצה לנסות לפענח למה התכוון המשורר? הנמענים צריכים לפענח את המסר הפשוט והמובן מאליו כביכול, אלא שלפעמים זה לא כך (Stark& Crawford, 2015).

הפיצוי על היעדר המגע האנושי וההשוואה בין מאפייני תקשורת אשר בעבר התקיימו פנים אל פנים לבין תקשורת מתווכת טכנולוגיה הוא אחד מהנושאים המרכזיים במחקר בתחום התקשורת המתווכת מחשב (CMC). רוב התקשורת הבין-אישית מתנהלת היום באמצעות כתיבה אלקטרונית והשימוש באימוג'ים נועד לענות על הצורך בביטוי רגשי, שכן בתקשורת הדיגיטלית חסרים הרמזים הבלתי מילוליים כמו נימת הקול, הבעת הפנים וסממנים חיצוניים אחרים.

האימוג'ים נועדו כדי להוסיף נימה רגשית לטקסט ולא בכדי יש בהם שימוש רב בצבע. בני האדם נהגו להשתמש בצבע במשך אלפי שנים, כשהם צובעים ומקשטים את גופם בצבעים עזים כדי לגרות את מערכת הראייה. בנוסף, מחקרים שנעשו בתחום מצאו כי לצבעים אדום וכחול יש השפעות רגשיות על האדם. חשיפה לצבע האדום גורמת לעלייה בלחץ דם ובקצב פעימות הלב ואילו חשיפה לצבע הכחול מעוררת תחושות הפוכות. אין פלא אם כן שהשימוש בצבע בטכנולוגיות החדשות רווח כל כך (אוונס, 2008).

המאפיינים של התקשורת הכתובה רלוונטיים אף הם בהקשר זה. בעוד שבתקשורת בין-אישית אנו צופים בזמן אמת בתגובות של המשתתפים בשיח, הרי שהאסינכרוניות של התקשורת האלקטרונית הכתובה הופכת את המסר להרבה פחות אותנטי ואמיתי. העובדה שהשליטה על המסר הנכתב והשימוש באימוג'י המתאים היא כמעט מוחלטת מקשה על היכולת לאמוד את מידת האמינות של הרגשות המובעים ובכך לגרום לקושי בפיענוח הנכון של המסר (גליקסון, 2022).


5. אימוג'י "הצעקה"

בהמשך לנאמר בסעיף הקודם הרי שגם השימוש באימוגי' "הצעקה" במציאות היומיומית לא תמיד נועד לצורך הבעת רגש שלילי, כפי שמי שמצטלם בתמונת סלפי בפה פתוח לאו דווקא חושש או חרד. כבר ראינו שכשמדובר ברגשות, הפרשנות לעיתים סותרת את הסימן כך שלעיתים השימוש בו הוא דווקא אירוני או פרודי. אפשר אולי לראות בכך תהליך היסטורי של השתכללות אופיו ומהותו של הסימן. אימוג'י "הצעקה" או כפי שהוא קרוי באנגלית "Face Screaming in Fear" אושר כחלק מ-Unicode 6.0 ב-2010 ונוסף לאימוג'י 1.0 ב-2015. בתיאור של האימוג'י מאתר emojipedia מגדירים אותו כך:

פנים צהובות זועקות מפחד, עיניים רחבות ולבנות, פה ארוך ופתוח, ידיים לחוצות על הלחיים ומצח כחול בהיר, כאילו איבד את צבעו. הביטוי שלו מזכיר את הציור האייקוני של אדוארד מונק 'הצעקה'". למרות שנועד לייצג אימה ופחד, הוא בדרך כלל מעביר רגשות כמו הלם, יראה, חוסר אמון והתרגשות עזה, כמעריץ צורח.[1]

הציור "הצעקה" (איור 6) אליו מתייחסת ההגדרה הוא שמה של סדרת ציורים אקספרסיוניסטים והדפסים שנוצרה בין השנים 1893 עד 1910 על ידי האמן הנורווגי אדוורד מונק. שמה של הסדרה הוא השם המקובל בכל השפות, אך שמו המקורי בנורווגית, "Skrik", פירושו גם "צווחה", ויש בו פן אונומטופאי, כלומר הצליל מבטא את הבעת פניה של הדמות. הסדרה מציגה דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים וניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו. העיניים החלולות והפה הפעור נחשבים בעיני רבים לזעקה אילמת כנגד החיים המודרניים.


איור 6 "הצעקה"


האומנות הרבתה מאז ומתמיד לעסוק בייצוג של הפנים האנושיים. נזכיר את המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י ואת הדיוקנאות הרבים של ציירים מפורסמים כמו ואן גוך. לא מפתיע אם כך שגם בעולם הדיגיטלי משתמשים בהבעות פנים להבעת רגשות. ציורו של מונק נחשב עד היום לאחד הסמלים החשובים של המאה ה-20 המבטא את החרדה האקזיסטנציאליסטית של האדם. הייצוג של הדמות הגנרית, שהפנים שלה יכולות לגלם כל אחד, מאפשרת לכל אדם להזדהות עימה. העובדה שהיצירה "הצעקה" השפיעה על ייצוג של הבעה באמצעות יצירה של אימוג'י דומה מחזקת את הקשר בין אומנות לבין החיים האמיתיים ( .(Ghani Dahlan, 2013החברה של ימינו עמוסה בדימויים, צבעים ועושר רב של קשרים תרבותיים. האימוג'י מאפשר לנו להביע באמצעות אמצעים טכנולוגיים אופני התנהגות מסוימים וכן לשמר יחסים ואפיקים לתקשורת פתוחה עם האחר.


פרק ב – מתודולוגיה

1. הצגת הפלטפורמה

השימוש באימוג'י "הצעקה" בקבוצת ווטסאפ הוא העניין המרכזי שייבחן במחקר הנוכחי. הנחת היסוד העומדת בבסיסו של המחקר היא שאת תופעת האימוג'י יש לבחון בשדה ה"טבעי" בו היא מתקיימת, כלומר על רקע טכנולוגיית תקשורת נפוצה ובהתייחס לכך שהאימוג'י לרוב נלווים לתצורות ביטוי אחרות, ובראשן השפה הכתובה. הווטסאפ נכנס לחיינו ב-2009 ומאז משתמשים בו 500 מיליון אנשים בכל רחבי העולם. ממספר מחקרים שנערכו בתחום נמצא כי רבים משתמשים ביישום, שכן הוא מאפשר שליחת הודעות בזמן אמת, מייצר תחושת העצמה, תחושה של שייכות, חברותיות, הנאה ונוחות ( Ahad& Syamimi, 2014).

תקשורת בין-אישית כתובה איננה תופעה חדשה כמובן, אלא שההיקף היחסי שלה בחיים היומיום השתנה בצורה משמעותית. ב-2020 כמות המשתמשים בווטסאפ הגיעה לשני מיליארד משתמשים מכל רחבי העולם ובכל יום נשלחות דרכה כמאה מיליארד הודעות (Dean, 2022).

היישום ווטסאפ מעוצב בצורה שונה בכל מערכת הפעלה, אך בכל אחת קיימים אותם המסכים: רשימת הצ'אטים, מסך להוספת "סטטוס", מסך ליצירת שיחה עם איש קשר ואפשרות לפתיחת קבוצה, לעריכת פרופיל המשתמש ולהגדרות. אחד החידושים המרכזיים ביישום ווטסאפ הוא האפשרות ליצור צ'אט שמבוסס על קבוצת משתמשים. חשוב להדגיש כי בעוד שבצ'אט פרטי התכתובת גלויה רק למשתתפים עצמם, התקשורת בקבוצת ווטאספ איננה פרטית לגמרי. מצד אחד, היא פרטית שכן רק מי שחבר בקבוצה יכול להשתתף בתכתובת (מנהל הקבוצה הוא זה שרשאי לבחור את מי לצרף לקבוצה). מצד שני, אפילו אם רק חלק מחברי הקבוצה לוקחים חלק בדיון כלשהו התכתובות הללו יופיעו אצל כל המשתתפים, שיוכלו לקרוא אותן גם מבלי להגיב או להיות אקטיביים (2019 ,Konig). בפרק הבא יוצגו דוגמאות של שיח קבוצתי וניתוחן. אך קודם לכן חשוב להבין את המסגרת התיאורטית שלפיה ייבחנו הדוגמאות.


2. חברויות בעידן הדיגיטלי

חברויות רבות מתבססות על דמיון בתחומי עניין. בתקופה שבה אנו חיים השימוש בווטסאפ הקבוצתי מאפשר לגבש קשרים שונים ומגוונים. לכל אחד מאיתנו יש קבוצה של בני המשפחה, של חברים מהצבא ושל ההורים לילדים מהגן. קבוצת הווטסאפ "הופעות או לא להיות" היא דוגמה ייחודית בכך שהיא יצרה קשר בין נשים שלא הכירו קודם לכן ונפגשו בתקופת הקורונה בהופעות חצר. המשתתפות רואות את עצמן כמעריצות של הרכבי רוק ישראליים והעניין המשותף שהן גילו חיבר ביניהן והן יצרו קשר עמוק המתבסס על מפגשים, הופעות משותפות, שיתופים אישיים וחגיגת ימי הולדת.

מחקרים מצאו כי לרגשות יש תפקיד מרכזי ביצירת קבוצות, בשימורן ובהגדרת גבולותיהן. רגש קבוצתי הוא כזה שמתרחש ברגע מסוים בקרב מקבץ של פרטים הנמצאים באינטראקציה זה עם זה. רגש זה מסייע לבנייה של תחושת לכידות על ידי הגברת הדמיון הנתפס בין חברי הקבוצה. הרגשות גם מאפשרים תיאום קבוצתי, ובכך שומרים על הנורמות הנהוגות בתוך הקבוצה (נוסינסון, 2014).

אפשר לומר שהקשרים שאנו מתחזקים כיום מורכבים אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, דווקא בגלל התערבותה של הטכנולוגיה, שמצד אחד מקרבת, אך מצד שני עשויה לבלבל. עצם השימוש במילה "חבר" לציון מעמדו של אדם ברשתות החברתיות, במועדוני לקוחות, במפלגות וכדומה – עשוי להסיט את תפיסת החברות ממסלולה המקורי. תופעה זו מאפיינת את השפה העברית, להבדיל מאנגלית, למשל, שבה קיימת המילה Member (ולא Friend) לציון השתייכות לקבוצות בעלות מכנה משותף.

השימוש בתואר "חבר" עבור מי שאינו בהכרח עונה להגדרה הקלאסית נכפה עלינו במידה מסוימת בשל הטרמינולוגיה של הרשת. כדי לחדד את התפיסה שלנו לגבי מערכות יחסים אולי כדאי לחזור לתקופת יוון העתיקה, הזמן שבו נוסדו רבות מהתפיסות המערביות, שבהן אנו מחזיקים היום. בחיבורו הידוע בשם האתיקה הניקומאכית אריסטו מזכיר את חשיבותן של מערכות יחסים. "איש לא יבחר בקיום נטול חברויות, אפילו על חשבון כל הדברים הטובים האחרים" (האתיקה הניקומכית, ספר (VIII. תופעה מעניינת בהקשר זה היא מה שמכונה הידבקות רגשית. מתברר שמבעים רגשיים מעוררים באופן אוטומטי רגשות דומים. כמה מהפסיכולוגים האבוציונליים העלו את הסברה שכשאבותינו הקדמונים היו צריכים להתמודד עם בעיה כלשהי והתקשו למצור פתרון, הם נטו לעשות מה שהאחרים עושים. כמו כן, לרגשות יש נטייה להתעצם בתוך קבוצה חברתית. נטייה זו מושתתת גם על היכולת שלנו לחוש אמפטיה, שכן היכולת של הקבוצה להעצים רגשות לא הייתה מתקיימת אלמלא יכולתו של היחיד לחוש בעצמו רגשות של מישהו אחר (אוונס, 2008).

מחקרים שבחנו את התחושות של מי שמשתמש בקבוצות ווטסאפ מצאו שהתכתובות בווטסאפ הקבוצתי תורמות לתחושות של שייכות, מחויבות וביטחון לחברים בקבוצה (Ahad& Syamimi, 2014). הכוח של הקבוצה בימינו מתגבש פעמים רבות באמצעות הטכנולוגיה והתפקוד של האדם בקבוצה (גם בווטסאפ) מושפע מהסובבים אותו. בבואנו לייצר תקשורת עם חברי הקבוצה עלינו לשלוט בשפה בתפקיד כפול: מצד אחד עלינו לייצר תחושה טבעית של השתייכות ולנהוג פחות או יותר כמו האחרים ומצד שני לא לגרום לאחרים להרגיש שאנו מתאמצים לצורך זה (Leone, 2020).

הסוציולוג ארווינג גופמן (1982-1922) קרא לתופעה הזו "ניהול הרושם" וסבר כי כשאדם ממלא תפקיד כזה או אחר בחברה הוא מבקש מקהל הצופים לקבל ברצינות את הרושם שהוא מנסה ליצור בעיניו. גופמן טען שמדובר בהצגה שבה הפרט מבקש לשכנע את הצופים, שאכן כך הם פני הדברים. כמו כן, יש למבצעים נטייה להטביע בקהל הצופים רושם אידאלי, כלומר כל אחד מעוניין להציג את עצמו באופן חיובי וטוב יותר ממה שהוא באמת (גופמן, 1980).

גם הסוציולוג פייר בורדייה (2002-1930) התעניין בתפקודו של היחיד בחברה. בהקשר זה אפשר לטעון כי בימינו קבוצת הווטסאפ משמשת כחלק מההביטוס של האדם. מדובר במונח שטבע בורדייה ומשמעותו מכלול ההרגלים והפרקטיקות התרבותיות של האדם בחיי היומיום, כאשר אלו ממקמים אותו ב"שדות" החברתיים השונים שבהם הוא מהווה "שחקן" (בורדייה, 2005).

מכאן אפשר להסיק שהרשתות החברתיות משמשות בימינו סוג של במה, שדה חברתי שבו עלינו להתנהג בהתאם לנורמות. מעניין להיזכר בדבריו של האומן אנדי וורהול (1987-1928) שאמר כי "בעתיד, כל אדם יזכה לפרסום עולמי של 15 דקות." ההתבטאות של וורהול נאמרה על רקע תופעת ה"ידוענים" (סלבריטיז), הממחישים כי בכוחם של אמצעי התקשורת המודרניים להביא לפרסום עולמי כמו גם לגרום לאישיות מסוימת להישכח כמעט לחלוטין ובן רגע. המושג "15 דקות של תהילה" קיבל משנה תוקף בעידן הדיגיטלי ורב הערוצים שאותו אפילו וורהול לא יכול היה לחזות.

כיום אנחנו כבר מורגלים בתחושה שהמדיה החברתית מייצרת עבורנו. אפשר לומר שכולנו משחקים את המשחק: מעלים פוסטים, שולחים הודעות מחויכות, משתפים בסיפורים קורעי לב ומקבלים בחזרה תגובות מהקהל. מדובר בתופעה שאפשר לכנות "מיקרו-סלבריטי". הזהות שלנו מקבלת פידבק מיידי ומאפשרת לנו לבסס ולתמוך בתפקיד שבחרנו לעצמנו. השיח הקבוצתי בווטסאפ משמש גם הוא לצרכים של שיתוף ובניית זהות. אפשר לומר שזה המקום שבו כולנו נמצאים ומבצעים שיחות יומיומיות, כאילו נפגשנו זה עם זה פנים מול פנים (Senft, 2013).

בפרק הבא נבחן כיצד השיח בקבוצת הווטסאפ "הופעות או לא להיות" משקף את היחסים בין המשתתפות וכיצד השימוש באימוג'י "הצעקה" משמש מצד אחד להגברת הרגש ולחיזוק הקשרים החברתיים ומצד שני עשוי גם להעיד על התנצלות או על ייצוג של רושם כזה או אחר.


פרק ג – ניתוח דוגמאות

בפרק זה יוצגו דוגמאות רבות, שבאמצעותן אפשר יהיה לבחון את השימושים, את הסיבות ואת הצורך של חברות הקבוצה להביע את תחושותיהן באמצעות אימוג'י "הצעקה". ההתכתבויות בקבוצה מתמקדות בעיקר בנושא המשותף והוא האהבה למוזיקה. בדומה לסימנים בתרבות שהזכרנו כמו מילים, תמונות וציורים כך גם מוזיקה משפיעה על הרגשות שלנו ומעוררת מצבי רוח מסוימים ותחושות מגוונות.

התקשורת בקבוצה תורמת לפיתוח הזהות הייחודית של כל אחת מהחברות בה באמצעות מה שגופמן כינה "ניהול הרושם". למוזיקה יש תפקיד מרכזי בהקשר זה והפלטפורמה של הקבוצה מסייעת למשתתפות לייצר תחושת שייכות, קשר רגשי ותמיכה ואהדה של חברות הקבוצה זו כלפי זו. עם זאת, כפי שנראה מהדוגמאות יש גם ניסיון של כל אחת בתוך האינטראקציה הקבוצתית לבטא את הייחודיות שלה. הטענה היא שכל אחת מהחברות בקבוצה עוסקת במקביל גם בהבניה של "האני" הייחודי שלה, אך גם בצורך להיות אמפטית, חברית ואוהדת כלפי החברות בקבוצה.

הקבוצה נוצרה ב-4 במאי 2021 וחברות בה שש נשים, כשרק חמש מהן פעילות (השישית היא נערה שצורפה לקבוצה, אך לא משתתפת בדיונים). אפתח בהצגה קצרה של החברות כפי שהן נקראות בקבוצה: רחלי, אצלה הייתה הופעת החצר שבה נוצר הקשר הראשוני בין המשתתפות, איריס הופעה, איריס2, אירית ואנוכי נורית. כל אחת מתאפיינת בתכונות ייחודיות לה וכל אחת מעריצה אומנים מסוימים, בעיקר בולטים: להקת מוניקה סקס (יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור וספי אפרתי), ירמי קפלן, איפה הילד, ערן צור ורונה קינן. בבדיקה כמותית נמצא כי בקבוצה "הופעות או לא להיות" ישנם 71 שימושים באימוג'י "הצעקה", כשרוב השימושים הם בתכתובות של רחלי. לאחר מכן, נבחנו השימושים באימוג'י בניסיון לגלות דפוסים שחוזרים על עצמם.

מחקרים רבים בחנו את השימוש באימוג'ים על פי קריטריונים שונים כמו מיקומו של האימוג'י בתכתובת, מספר האימוג'ים (סימן אחד או חזרה של מספר פעמים), מקרים בהם נלווה לאימוג'י מידע מילולי, מקרים שבהם האימוג'י מופיע ללא מידע מילולי ומקרים שבהם האימוג'י משמש כתשובה לשאלה (Sampietro, 2021).

הדוגמאות מופיעות בנספח הדוגמאות וממוספרות, כשהקריטריון הנבחר בהקשר זה אינו מתייחס להיבטים שתוארו, אלא נוגע דווקא באופן שבו חברות הקבוצה עושות שימוש באימוג'י לצורך "ניהול הרושם" שלהן, מונח שהוזכר קודם ושטבע הסוציולוג ארווין גופמן. מעיון בדוגמאות אפשר היה להבחין בכמה אמצעים לניהול הרושם: אהדה ופירגון, התרגשות, התנצלות ואכזבה. כעת נראה כמה מהדרכים שבהן מתבצע ניהול הרושם בתכתובות בקבוצה.


1. אהדה ופירגון (דוגמאות 7,9,11,14)

נתחיל בדוגמה מספר 9. רחלי משתמשת באימוג'י "הצעקה" כתגובה לתמונה שבה היא מופיעה בקבוצה. כשהיא אומרת "אלוהים יעזור לי... איך אני נראית " האם היא מתכוונת שהיא באמת נראית רע או שאולי זו דרך לקבל תגובה מחמיאה מהחברות בקבוצה. ואכן מיד מגיעה התגובה: "את נראית סבבה. תראי איך אני יצאתי?!" אותה חברה משדרת לה אהדה ומחזקת אותה. מדובר באסטרטגיה של הולכת שולל, אך לא במובן השלילי של המילה. בנוסף, אין ספק שהחזרה המשולשת על האימוג'י מחזקת את הרושם ומייצרת מעין דרמה.

דוגמה מספר 7 מבטאת רגש מסוג שונה. רחלי נמצאת בהופעה של אלטון ג'ון בפריז. היא מצרפת סרטון וכותבת לחברות הקבוצה: "קבלו את אחותכן בגולדן רינג שורה ראשונה ".

כאן יש ניסיון מצד רחלי לזכות בפירגון ולשתף בחוויה שלה. שימוש בחמישה אימוג'ים מעיד גם על ההתרגשות שלה וגם על כך שהיא בטח מביעה את ההתרגשות הזו גם באופן פיזי בהופעה עצמה.

דוגמה 14 משעשעת במיוחד שכן בתגובה לכך ששיתפתי את חברות הקבוצה בעבודה על האימוג'י המדובר שתיים מהן ענו לי באהדה, "ממש". דוגמה 11 מעידה על בקשה לפירגון מסוג אחר. שוב מדובר על ענייני רכישת כרטיסים, אלא שהפעם רחלי רומזת שהאחריות לקניית הכרטיסים הייתה של נדב, בעלה: "תקשיבו קטע.... אני ונדב יושבים לנו בכיף בסלון.... חברה שלי שולחת לי תמונה מהופעה פרטית של ירמי על גג שווה בתל אביב...אני שואלת את נדב "הזמנת כרטיסים לערמי נכון? (הכוונה לירמי קפלן, הערה שלי). נדב: 🤔🤔🤔🤔 אני: ". אפשר לומר שרחלי מציגה לראווה בכל פעם מחדש את התכונות שלה באופן כזה שסוחף אחריו את שאר חברות הקבוצה וגורם להן לפרגן לה ולהביע אמפטיה ולא לכעוס או להתרגז עליה. רחלי משחקת את המשחק והשימוש בעשרה אימוג'י בדוגמה שהוצגה זה עתה מעידה על כך שהיא יודעת שיש לה נטייה לשכוח ולכן היא סמכה על נדב. כשהיא מגלה שהוא לא ביצע את מה שהוא היה אמור לעשות היא נדהמת. המסר שלה מייצר אהדה וכך אירית נחלצת לעודד אותה: "מאמינה שתשיגו כרטיסים או שירמי ידאג לכם".


2. התרגשות (דוגמאות 3, 16,17)

החברות בקבוצה מרגישות קרבה זו לזו שכן כולן מתרגשות מעצם העיסוק בנושא שאהוב עליהן, הופעות. זה מתחיל בשלב שבו יש הצעה להופעה מסוימת בתאריך מסוים, לאחר מכן רכישת הכרטיסים, הציפיה למועד הנתון, המפגש והתחושות שאחרי ההופעה. השימוש באימוג'י תורם לתחושה שמדובר בעניין מהותי, גם כשבמבט מהצד לא מדובר בדרמה של ממש.

דוגמה 3 מדגימה מצב שכזה. מדובר בסיטואציה שבה חברות הקבוצה מנסות לרכוש כרטיסים לאחת ההופעות. "יש שורות קדמיות בצד, רק לא יודעת מה לקחת איך נהיה יחד???" האימוג'י מבטא פה תחושה של לחץ ובקשה לעזרה מחברות הקבוצה. הרצון להיות יחד כל כך משמעותי עבור המשתתפות שלא מספיק להן להיות באותה הופעה, אלא חשוב להן מאוד לשבת קרוב האחת לשנייה. חברות הקבוצה גם משתפות בקשרים שהן מצליחות לייצר עם האומנים שאותן הן מעריצות. בדוגמה מספר 16 אחת החברות כותבות: "אז אחרי שלא עניתי ל-2 שיחות וידאו של ירמי זה מה ששלח לי ב-1:30 בלילה😂😂😂". הדוברת, רחלי מנסה לייצר שיח בעקבות סרטון שהיא קיבלה מהאומן ולשתף את חברותיה. האימוג'י מייצרים ייחודיות מסוימת של המשתמש שלא רק מציין מה קרה במילים, אלא מעשיר את הסיטואציה ובכך גורם לאחרות בקבוצה להגיב בצורה יותר "משחקית" ומהנה. אירית: "ראיתי אתמול ונמסתי 😍". איריס הופעה: "אמאאאא נמסתי". דוגמה 17 מעידה על כך שאולי לפעמים יש גבול לכמה שאפשר להתרגש. כשאחת החברות נוסעת להופעה בלונדון ומשתפת בקבוצה סרטון מההופעה התגובות מסתכמות פחות או יותר ב"וואו", ב"באמת וואו " וב"וואו ענק".


3. התנצלות (5,6,10,13,15)

האימוג'י "הצעקה" משמש בקבוצה גם כדרך של התנצלות. בדוגמה 10 למשל, רחלי משתפת בהתלבטות שלה לאיזו הופעה ללכת ואז אומרת: "השבוע אני נעדרת מהבית כל ערב. פתאום מרגישה שזה יותר מדי ". היא לא מחכה לתשובה ואז מוסיפה "ואתן חייבות ללכת לחנוך דאום". מצד אחד נראה שהיא מרגישה אשמה בכך שהיא מבלה יותר מדי ערבים בחוץ, מצד שני היא מיד ממשיכה לעדכן בנוגע לבילויים נוספים.

בדוגמה מספר 5 רחלי מתנצלת שהיא עדיין ללא קנתה כרטיסים: "יואו אני חושבת שעדיין לא הזמנתי כרטיסים". הדוגמה הזו מעידה על כך שהדוברת לא ביצעה את המוטל עליה. במקרה כזה, מצד אחד אולי אימוג'י "הצעקה" מתאר באופן אירוני את איך שהיא הייתה מגיבה במציאות ומצד שני הנוכחות שלו חשובה כדי להראות שהיא מודעת לכך שהיא פישלה. איריס מגיבה ואומרת: "לא. את עפיפון. אם את צריכה שאזמין לך תגידי". נדמה שחברות הקבוצה מכירות את ההתנהלות של רחלי ומקבלות אותה בהבנה ובבדיחות הדעת.

דוגמה 6 מחזקת את הרושם הזה. כשרחלי נשאלת שוב אם קנתה כרטיסים היא עונה "לא ." איריס עונה לה בחזרה: "תתקשרי אליהם ". התנצלות נוספות מצד חברות הקבוצה אפשר לראות בדוגמאות 13 ו-15. בדוגמה 13 בהתכתבות הנוגעת למפגש בין בנות הקבוצה איריס2 כותבת: "נוכל לדחות 😬😬😬😬😬 שכחתי שיש לנו כרטיסים למחזמר בבימה ". בדוגמה 15 חברות הקבוצה נמצאות כבר באולם ההופעות, בזמן שרחלי עדיין לא יצאה מהבית: "אנחנו יצאנו עכשיו האורחים לא רצו ללכת". מצד אחד רחלי מתנצלת, ומצד שני דואגת לייצר רושם של מארחת, שהאורחים שהגיעו אליה כל כך נהנו ולכן היא לא יכלה לצאת בזמן.


4. אכזבה (דוגמאות 4,8,12)

גם אכזבה היא מנת חלקן של החברות בקבוצה. אלא ששוב, אם בוחנים את הסיטואציות הללו ברור שמדובר במצב שבו יש העצמה מאוד פארודית של המצב. התקשורת בקבוצה ייחודית למשתתפות, וזר לא יבין. בדוגמה מספר 4 איריס הופעה מאוכזבת מאוד מכך שרחלי לא מגיעה ולכן ייתכן שלא יוקדש לה שיר בהופעה. איריס הוסיפה 24 אימוג'ים זהים של "הצעקה", במטרה להביע ולחזק את האכזבה שלה מהחדשות של רחלי. אין ספק שמעמדה של רחלי בקבוצה הוא משמעותי ולכן תגובה שכזו מופנית דווקא אליה. דוגמה 8 היא האהובה עליי, שכן מדובר במצב שבו רחלי, שיוצאת הכי הרבה להופעות, פשוט שכחה ללכת לאחת ההופעות: "אני לא מאמינה... שכחתי ללכת להופעה של יהלי 😂😂😂" יש פה אפקט קומי שנוצר על ידי השילוב של אימוג'י "הצעקה" ואימוג'י של "סמיילי צוחק עד דמעות" שיוצר אהדה והומור. מה שמצחיק עוד יותר הוא שלאחר התכתבות בנושא, רחלי מסיימת באמירה: "איך התבאסתי ממש חיכיתי להופעה הזו😓". רחלי מבינה שמרוב הופעות היא כבר התבלבלה ושכחה ללכת לאחת כזו, אבל היא עדיין מרגישה פספוס. ניהול הרושם שהיא מנסה להפגין מתמקד בכך שאין הופעה שהיא תפספס והיא עושה את כל המאמצים להיות בכמה שיותר אירועים. אלא שלפעמים שוב, מסתבר שיש גבול: "קניתי כרטיס..... פשוט מעייפות נרדמתי קצת וכשקמתי התעסקתי עם ארוחת הערב וטלפונים של סידור עבודה למחר עם המזכירה ופשוט ברח לי...".

נסיים בדוגמה 12. כאן מדובר במצב שבו נקנו כרטיסים להופעה והיה ניסיון לדאוג לכך שכולן ישבו קרוב זו לזו. אלא שההתכתבות מעידה גם על מעין תחרותיות. מי תתפוס מקום טוב ומי פחות. אירית: "כולנו 15 אבל לא ברצף". איריס: "איריסיות 73 ו-74 אירית 56". רחלי: "אני בשורה 19 ". האם זה באמת כל כך נורא להיות בשורה 19? רחלי מרגישה שהיא פספסה, שהמקום שלה רחוק יותר ולכן היא משתפת עם החברות בקבוצה את אכזבתה.

לסיכום, אפשר לומר שהתכתובות בקבוצה והשימוש באימוג'י "הצעקה" משרת את האינטרסים של חברות הקבוצה. אמירה זו מסתמכת גם על מושג ה"שדה" שטבע הסוציולוג בורדייה. על פי בורדייה השדה הוא מרחב שיש לו מאפיינים מסוימים וייחודיים. כל שדה מגדיר את עצמו באמצעות מאבק מסוים ואינטרסים המיוחדים לו. בקבוצת הווטסאפ יש "משחק" שיש לו חוקים המוכרים למשתתפות, כשהשחקניות במשחק תורמות לשימור השיח (בורדייה, 2005). ניתוח כזה מייצר דמיון בין העולם הפיזי לבין העולם הדיגיטלי, שבו אנו מבלים היום שעות רבות. הכוחות הם אותם כוחות והשימוש באימוג'י משרת את חברות הקבוצה בדומה לסימנים פיזיים ומחוות גוף ופנים, שבהן משתמשים בשיח פנים מול פנים.

אין ספק שהאופי של המשתתפות משפיע על הנימה של התכתובות, כשאת הטון מכתיבה רחלי. רחלי גם מקושרת לאומנים רבים, שכן בעברה היא הייתה אחראית על הזמנתם להופעות בקיבוץ שבו היא מתגוררת. בזכותה נפגשנו החברות האחרות ולה יש את הכישורים לפנות אל האומנים ולייצר קשרים שהחברות האחרות מעוניינות בהם. הדוגמאות שהוצגו בפרק זה משקפות את האינטראקציה בין החברות ואת האופן שבו אימוג'י "הצעקה" תורם להבעה של רגשות בקבוצה ולשימור השיח.



נספח דוגמאות










פרק ד – דיון ומסקנות

התקשורת הדיגיטלית השפיעה ושינתה את האופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה. כולנו מחוברים שעות רבות למסכים ולאפליקציות ובאמצעותם אנו מנהלים את חיינו המקצועיים והפרטיים. אין ספק ששליטה בכתיבה בפלטפורמות הדיגיטליות מהווה ביטוי ל"כשירות סוציו-לינגוויסטית", כלומר הפנמה של נסיבות השיח ושל מערך הכוחות בין הנוטלים חלק בתהליך התקשורת, תוך כדי ביטוי של היכרות עם קודים רשמיים ולא רשמיים של השימוש בשפה (וולמן, 2018).

הווטסאפ הוא בין היישומים הפופולריים ביותר והשימוש בו כה רווח עד שיש רבים שמעדיפים לא לענות לשיחות טלפוניות, אלא רק להודעות טקסט. לאור השינויים הרבים בתחום התקשורת המתווכת מחשב (CMC) ולאור העובדה שבתקשורת הדיגיטלית הכתובה אין רמזים לא-מילוליים כמו הבעות פנים, הבעת רגש או נימת קול התפתחו עם הזמן דרכים שונות להוספה של אותם רמזים רגשיים חברתיים, כשהמרכזי שביניהם הוא האימוג'י (גליקסון, 2022).

השילוב של כתיבה במדיה הדיגיטלית עם ההיבט החזותי בדמות האימוג'ים מייצר שדה מעניין למחקר. בהקשר זה, נבחנה השאלה באיזה אופן השימוש באימוג'י הספציפי "הצעקה" מייצר משמעות בפלטפורמה של תוכנת הווטסאפ הקבוצתית "הופעות או לא להיות". לצורך כך, הוצגו צילומי מסך של התכתבויות בקבוצה ונותחו הסיטואציות, שבהן השתמשו באימוג'י זה.

ההתנהלות בפלטפורמה של הווטסאפ הושוותה לסיטואציות חברתיות בעולם המציאותי. באמצעות התיאוריות של הסוציולוגים גופמן ובורדייה נבחנה השוואה זו ואפשר היה לאשש את ההשערה כי השימוש באימוג'י לא רק משמש לצורך פיצוי רגשי שחסר במדיה הדיגיטלית, אלא מדובר באסטרטגיה שבה לכל אחת מהחברות בקבוצה יש אינטרס להציג את עצמה באופן מסוים או לשחק תפקיד כזה או אחר בהיררכיה הקבוצתית. מהממצאים עלה שהשימוש של החברות בקבוצה באימוג'י "הצעקה" אומנם תרמו להגברת הרגשות הדרמטיים, אך גם לביסוס התפקיד, המעמד ו"ניהול הרושם" של כל אחת בסיטואציה הספציפית של קבוצת הווטסאפ.

בעולם שבו נראה כי האדם מתנהל בשדה חברתי שבתוכו הוא שחקן העוטה מסיכות שונות בזירה החברתית, לשפה יש תפקיד מכריע בהבניית ובהחצנת הזהות העצמית. מדובר באמצעי התקשורת הבסיסי ביותר שבעבר היה ברובו פנים מול פנים והיום מתנהל גם בפלטפורמות נוספות. גופמן טען כי "בהופיע אדם בפני אחרים, יהיו לו מניעים רבים לשלוט ברושם שהם מקבלים על המצב" (גופמן, 1980, 23-22).

בעוד שהמחקר הנוכחי התמקד כאמור בהיבטים סוציולוגיים ותרבותיים, ישנם תחומים רבים ונוספים שאפשר לחקור בהיבט של השימוש באימוג'י, החל מבלשנות וכלה במדעי החברה ובמדעי המוח. כמו כן, יש עוד מקום רב לדון בהיבטים נוספים, לדוגמה התפיסות אודות השימוש באימוג'י מנקודת המבט של המשתמשים עצמם וכן השוואה בין גברים ונשים. יכול להיות גם מעניין לחקור את השימוש של בני נוער באימוג'ים ואת המשמעות שהם למשל, מייחסים לאימוג'י "הצעקה".

נראה כי בעולם שבו הנראות חשובה והחשיפה רבה, האימוג'ים תורמים לחיזוק תחושת העצמי ולאופן שבו כל אחד מאיתנו מציג את עצמו כלפי חוץ. בעוד שבעבר הרחוק, רוב האנשים חשפו את הפנים שלהם רק בפני בני משפחה קרובים היום, בעולם הפוסט מודרני, כל אחד רוצה להיות מיוחד, אלא שמנגד יש נטייה לסטראוטיפיות (Leone, 2020). נראה שהאימוג'ים משקפים את השניות הזו.



סיכום

למדיה הדיגיטלית יש יתרונות רבים. מי מאיתנו לא שולח בווטסאפ המשפחתי "מזל טוב" ומוסיף אימוג'י חביב של עוגה או זיקוקים במקום להתקשר? האימוג'ים שהוצגו לראשונה ב-1999 השתדרגו מאז ונמצאים בשימוש בטלפונים החכמים וברשתות החברתיות. מחקר זה התמקד בשימוש באימוג'י ספציפי שמכונה "הצעקה" ובהקשר זה נבחנה המשמעות שלו כפי שזו באה לידי ביטוי בקבוצת ווטסאפ בשם "הופעות או לא להיות" שבה חברות חמש נשים בגילים 50-40.

עוד לפני שנסכם את הדברים חשוב לשאול שאלה שנותרה פתוחה והיא מהי "הצעקה" המודרנית? האם מדובר רק ברצון להיראות ולהישמע או שיש פה ניסיון להציג מערכת של מתחים כלשהם. זה יכול להיות מתח בין העולם האנושי והמכני, בין העולם החיצוני והפנימי ובין הרצון באינדיווידואליות לעומת הצורך בעמידה בחוקים של החברה.

האימוג'י מנסה להשיב חלק מהאינטימיות שאבדה. הוא מחזיר את הבעת הפנים, האסוציאציות, המשחק ובמידת מה גם את שפת הגוף, לתקשורת המקוטעת והספרטנית של המסרים המיידיים. האימוג'ים מעשירים את התקשורת הכתובה במדיה המתווכת מחשב. השימוש בייצוגים הללו פותח את הדלת שוב בפני הניואנס, ההקשר והעוקץ שבמסר כזה או אחר. בדרך זו האימוג'י נלחמים במה שנהוג לכנות "העוני של המדיה הדיגיטלית" (שיזף, 2015).

אלא שבעוד שמחקרים רבים רואים ברגש את המטרה, הטענה שהוצגה במחקר הזה מעידה על כך שהביטוי הרגשי אינו המטרה, אלא האמצעי להשגת התכלית. כאשר בוחנים את הרגש כאמצעי, ולא כמטרה, אפשר לראות בבירור כי השימוש באימוג'י הוא חלק מדפוס כולל של "ניהול רושם", כפי שטען גופמן. במחקר הנוכחי ראינו כיצד החברות בקבוצת הווטסאפ משמרות את היחסים ביניהן ובונות קשר שמבוסס על העצמה של רגשות ועל ניהול סיטואציות באופן שממקם אותן בשדה החברתי שבו הן פועלות.

הפלטפורמה של הקבוצה בווטסאפ מאפשרת למשתמשים לייצר ולשמר קשרים והפופולריות של היישום נובעת מכך שהאדם הוא יצור חברתי. כל אדם רוצה לזכות בהערכה מהאנשים הקרובים לו. למעשה, לא הרבה השתנה מאז ימיו של דרווין, שחקר את האופן שבו אנו מגיבים לאירועים שונים. הצעקה של אז והצעקה של היום מעידות על הצורך להיראות, להישמע ולמצוא את המקום שלנו בעולם – זה הטכנולוגי וזה הריאלי. אין ספק שגם כשטכנולוגיות מתקדמות יותר יתפתחו ויהיו דרכי ביטוי חדשות, האדם כבר ימצא את הדרך שלו לצעוק את הצעקה הפרטית שלו.





ביבליוגרפיה

אהרוני, ר'. (2019). מדוע אנחנו מזעיפים גבות? מקורן האבולוציוני של הבעות פנים. אוניברסיטת תל אביב.

אוונס, ד'. (2008). רגשות – מדע הסנטימנטים (תרגום עדי מרגוזה-הס), ידיעות ספרים.

בארת, ר'. (2006) [1985]. יסודות בסמיולוגיה. תל אביב: רסלינג.

בורדייה, פ'. (2005). (תרגום אבנר להב). על כמה מתכונות השדה בתוך שאלות בסוציולוגיה. רסלינג.

גופמן, א'. (1980). (תרגום שלמה גונן). הצגת האני בחיי היומיום. דביר, 1980.

גליקסון, א'. (2022). רמזים לא-מילוליים בתקשורת בינאישית אלקטרונית כתובה והפער בין כוונת הכותב להבנת הקורא. תיאוריה ופרקטיקה בניהול 3, עמ' 80-67.

דה סוסיר, פ' (2005) [1916]. קורס בבלשנות כללית. תל אביב: רסלינג.

וולמן, ל'. (2018). "בְּצַלְּמֵנוּ כִּדְּמוּתֵנוּ": צלמיות אימוג'י כמערכת משמעות חזותית, עבודת גמר מחקרית (תזה), אוניברסיטת חיפה, החוג לתקשורת.

נוסינסון, ר'. (2014). בין תחושות ורגשות לעיבוד מידע. האוניברסיטה הפתוחה.

רגב, מ'. (2011). סוציולוגיה של התרבות : מבוא כללי רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011.

רפאלי, ש'. (2015). האם האימוג'יז הם שפה? ואיך הציורים הקטנים החזירו את הרגש לרשת. כלכליסט https://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3663273,00.html

Annie Dayani Ahada, Syamimi Md Ariff Lima. (2014). Convenience or Nuisance? The ‘WhatsApp’ Dilemma. The International Conference on Communication and Media, Malaysia.

Bou F. and Garcés-Conejos B. (2019). Analyzing Digital Discourse: New Insights and Future Directions. Cham, Switzerland: Springer International Publishing: Imprint: Palgrave Macmillan.

Castells, M. (2011). The rise of the network society: The information age: Economy, society, and culture (Vol. 1). Chichester: John Wiley & Sons.

Classical Wisdom (2015). Aristotle and the Art of Friendship. https://classicalwisdom.com/philosophy/aristotle/aristotle-art-friendship/

Danesi, M. (2017). The Semiotics of Emoji: The Rise of Visual Language in the Age of the Internet. Bloomsbury Academic.

Darwin, C. (1872). The Expression of the Emotions in Man and Animals. London: John Murray.

Dean, B. (2022). WhatsApp 2021 User Statistics: How Many People Use WhatsApp? Backlinko. https://backlinko.com/whatsapp-users

Gawne, L., & McCulloch, G. (2019). Emoji as digital gestures. Language@Internet, 17, article 2. (urn: nbn:de:0009-7-48882)

Abdul Ghani Dahlan. (2013). The Scream & Starry Night: Emotions, Symbol & Motives University Kuala Lumpur (Malaysia). DOI:10.5209/rev-ESMP. 2014.v20.n1.45235

Kelly, R & Watts, L (2015). "Characterising the inventive appropriation of emoji as relationally meaningful in mediated close personal relationships", Paper presented at Experiences of Technology Appropriation, Norway.

Konig, K. (2019). "Stance Taking with ‘laugh’ Particles and Emojis – Sequential and Functional Patterns of ‘laughter’ in a Corpus of German WhatsApp Chats". Journal of pragmatics 142:156-170.

Leone, M. (2020). "Mona Lisa's emoji: digital civilization and its discontents". Social semiotics, Vol.30 (3), 312-327.

Sampietro, A. (2021) The Use of the 'Face with Tears of Joy' Emoji on WhatsApp: A Conversation-Analytical Approach. https://doi.org/10.36190/2021.03

Senft, Theresa M. (2013). "Microcelebrity and the Branded Self". A Companion to New Media Dynamics. Oxford, UK: Wiley‐Blackwell, 346-354.

Stark L. and Crawford k. (2015) The Conservatism of Emoji: Work, Affect, and Communication. Social Media + Society. https://doi.org/10.1177/2056305115604853





[1] https://emojipedia.org/face-screaming-in-fear/

23 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול