חיפוש

חתול תעלול


הקדמה

ספרי ילדים נמצאים כמעט בכל בית בישראל, ואין ספק שמדובר באובייקט מרכזי בתרבות בכלל, ובתרבות הילד בפרט. אך מה קורה לאותם ספרים כשהילדים גדלים? הבת שלי, תמר, כבר בת 14 והיא ילדתי היחידה. לפני כמה שנים הגעתי אל השלב שבו ספרי הילדים לגיל הצעיר נותרו ללא שימוש ונאלצתי למסור חלק לא מבוטל מהם. כמובן שלא מסרתי את כולם, ואחד הספרים שהשארתי לבקשת בתי היה "חתול תעלול", שכתב ואייר מי שידוע בשם העט, דוקטור סוס. מדובר בספר שהבת שלי אהבה לשמוע עוד ועוד, וכך לרגל כתיבת עבודה זו שלפתי אותו מהמדף וחשבתי שזה יהיה מעניין לעסוק בו בעבודת הסיום של הקורס.


ד"ר סוס הוא כינוי ספרותי של הסופר תאודור סוס גייזל.

הוא היה צייר וסופר אמריקני שנולד בשנת 1904 ונפטר בשנת 1991. דוקטור סוס נחשב לסופר הכי מפורסם לילדים בארצות הברית, והוא מוכר לילדים בעולם כולו. הסיפורים שלו משעשעים ברובם, וכוללים שימוש באוצר מילים מצומצם ואיורים מצחיקים ומשונים. כשהציע הסופר את כתב היד הראשון שלו ל-27 הוצאות ספרים, כולן דחו אותו בבושת פנים בטענה שכך לא כותבים ולא מציירים לילדים. לקח זמן עד שנמצאה ההוצאה שאמרה לו "כן". דוקטור סוס פרסם 48 ספרים בין השנים 1937-1990. כ-30 תורגמו לעברית, מרביתם בידי לאה נאור (אתר דףדף).


כשאנחנו מדברים על ספרים לילדים צעירים מדובר בעיקר במה שמכונה פיקצ'רבוק (picturebook), כשהכוונה לספרים שבהם תמונות וטקסט מפיקים יחד יצירה אחת משותפת. דימויים חזותיים הם חלק מרכזי בחיים של כולנו, מבוגרים וצעירים כאחד. כבר מגיל צעיר ילדים מורגלים לזהות דימויים ויזואליים כמו לוגואים של קבוצות ספורט, חברות הלבשה וצעצועים (למשל לגו ופליימוביל). כתוצאה מכך ילדים לומדים שלתמונות יש משמעות ושהן מעבירות מסרים בחברה.


מבחינת מבנה העבודה, תחילה אסקור בקצרה את העלילה והדמויות ואת הז'אנר שאליו משתייך הסיפור. לאחר מכן אדון בהיבטים השונים של הספר: ההיבט הספרותי, ההיבט הפסיכולוגי וההיבט החינוכי ואנסה לנתח את היצירה לפיהם. אני מאמינה שבסוף התהליך אגיע לתובנות שישפכו אור חדש על הספר המוכר לקוראים רבים בארץ ובעולם.



פרק א – מיהו חתול תעלול?


אחד הספר המפורסמים והאהובים ביותר על ילדים הוא "חתול תעלול" (באנגלית“the cat in the hat”) שנכתב ואויר על ידי מי שמוכר בשם העט דוקטור סוס. הספר יצא לאור ב-1958 ותורגם לעברית ב-1979 על ידי לאה נאור. הספר כולל 64 עמודים והוא מנוקד. סך המילים הכולל בספר הוא 1,629. הוא מורכב מ-236 מילים שונות (54 מהמילים מופיעות פעם אחת, 33 מילים מופיעות פעמיים). זהו הספר הראשון בסדרת ספרים מצליחה, והמפורסמת ביותר של דוקטור סוס. העלילה מתארת את פגישתו של חתול תעלול עם שני ילדים צעירים ביום גשום בביתם, כאשר אימם נמצאת מחוץ לבית.


הספר מתאים לגיל הרך, להקראה לילדים שאינם קוראים עדיין בכוחות עצמם, וגם לגיל ראשית קריאה. מעניין לציין בהקשר זה שאת "חתול תעלול" חיבר דוקטור סוס על פי בקשה של המוציא לאור שלו. זאת לאחר שבמאי 1954 פרסם מגזין לייף דו"ח על אנאלפביתיות בקרב ילדים, שמסקנתו הייתה שילדים מתקשים ללמוד לקרוא בגלל אופיים המשעמם של ספריהם. אותו מוציא לאור חיבר רשימה של 400 מילים שחשובות לדעתו, וביקש מדוקטור סוס לבחור 250 מילים מתוך הרשימה ולכתוב ספר שמורכב מהן בלבד.


לאחר עבודה של תשעה חודשים חזר סוס עם הספר "חתול תעלול", שמכיל 236 מהמילים שניתנו לו. הספר המשיך את סגנון הציור והחריזה המצוי ביצירותיו המוקדמות של סוס, ומפגין את אותו כישרון יצירתי, אבל בשל אוצר המילים הפשוט שלו היה קריא גם לקוראים מתחילים. שם הספר לקוח מאוצר המילים הנלמד בשנה הראשונה בבית הספר היסודי, ומבוסס על החריזה של המילים "חתול" - "cat" ו"כובע" - "hat".


בישראל, כאמור, הספר מוכר בשמו "חתול תעלול". אני מניחה שהוא מתאים בעיקר לגילאי 5-3, גיל שבו ילדים רבים כבר סבלניים יותר ומוכנים להקשיב לסיפורים קצת ארוכים יותר ממה שהם היו רגילים כפעוטות. השילוב בין הטקסט לאיורים וכן העובדה שמדובר ביוצר יחיד, שגם כתב וגם אייר, מחזקת את הרושם שלפנינו ספר ילדים לגיל צעיר. הנושא, ילדים שנשארים לבדם בבית ומשתעממים ולא יודעים איך להעביר את הזמן נוגע גם הוא לגיל הצעיר וכן השפה, החריזה והניקוד. העלילה אינה מורכבת מאוד, אבל מסקרנת ויוצרת עניין רב אצל ילדים. ההומור והאיורים המרהיבים, על אף השימוש בצבעים מעטים בלבד, גורמים לילדים הנאה מרובה והדמות של החתול שחוזרת בספרים רבים והופכת למוכרת ואהובה עליהם.



פרק ב – ניתוח של היבטים שונים ב"חתול תעלול"


1. ההיבט הספרותי


תחילתו של סיפור המעשה ממקמת אותנו במרחב הסיפורי. הספר פותח בסיטואציה ריאליסטית שבה שני ילדים צעירים יושבים לבדם ביום גשום בבית ומשתעממים. אימם איננה, ואין אף מבוגר בסביבה. ההתרחשות המרכזית תהיה בפנים הבית, כשלפתע תגיע דמות בשם "חתול תעלול" ותגרום למהומה בבית. באיור הראשון אנו רואים את הבית ואת הילדים מביטים החוצה: "גשם ירד היה קר ורטוב. ישבנו בבית. הבטנו לרחוב".


מבחינת הז'אנר הספרותי אפשר לשייך את "חתול תעלול" לספרות הדמיונית, שכן ברור שמדובר בהאנשה של החתול, ולא בדמות אמיתית. אך חשוב לציין שסיפור המסגרת נטוע במציאות היומיומית והמוכרת לילדים. ילדים בגיל צעיר אוהבים סיפורים המעוגנים בעולם שלהם והמתרחשים כאן ועכשיו. על פי הגדרתה של לאה גולדברג, "כשסופר כותב, כותב הוא על דברים שהיו ושלא היו. כי לכתוב ספרים פירושו של דבר לדעת להמציא סיפורים על אנשים שלא היו ועל מעשים שלא היו, אך להמציא כך, שהקורא יאמין" (גולדברג, 1976, 36). נקודת המבט של הילד בספר, שהיא נקודת מבט ילדית, תורמת לעיצוב החוויה של הקורא. כשם שהילד בסיפור מאמין שחתול תעלול קיים, כך גם הקורא.


אפשר גם לומר שמדובר בספרות נונסנס (או גוזמה בעברית). ספרות זו היא כולה חדוות חיים והומור קונדסי. מדובר ביצירות שמציגות את העולם כמקום שכולו הרפתקה קסומה, שהכול ייתכן בו ושגם לדברים האבסורדיים ביותר יש הגיון פנימי משלהם (אופק, 1978). השפה בספר קולחת ושנונה, וכמו ספרות נונסנס קלאסית היא כתובה על פי כללים נוקשים של משקל וחריזה. "חתול תעלול" כתוב בטטראמטר אנאפסטי, מקצב שהשתמשו בו גם לורד ביירון ומשוררים אחרים מהקאנון הספרותי האנגלי. טטראמטר אנאפסטי מכיל ארבע יחידות מקצביות (אנאפסטים), שכל אחת מהן מכילה שתי פעימות חלשות ולאחריהן אחת חזקה.


בסביבה המוכרת שאליה אנו נחשפים בתחילת הסיפור מופיע חתול תעלול ומביא עימו שתי דמויות: "דבר אחד" ו-"דבר שניים" (במקור: Thing One ו-Thing Two) ומנסה לשעשע את הילדים. ההפתעה בבואו של החתול מודגשת גם בשפה וגם באיור: "טרח, ואז משהו זז, טרח! אח, איזה טרח. נבהלנו כל כך". גם הבעת הפנים של הילדים מביעה הפתעה רבה. מרגע זה, כשחתול תעלול נכנס לתמונה, מתחילה מהומה רבה שיוצרת אפקט קומי. "תראו! תראו! אחת שתים שלוש: יש לי כוס ועוגה עם נרות על הראש. שני ספרים לי ביד, אני מרים את הדג על קצה מטריה, ובאצבע פנויה יש לי גם אניה".


אין ספק שהדמיון של הילדים בגיל הרך מפותח מאוד, ולא תמיד הם יודעים להבחין בין המציאות והדמיון. דרך אחת לגשר בין העולמות היא על ידי המצאה של ידידים דמיוניים ובלתי נראים שאליהם הם מעבירים את פחדיהם או שאצלם הם מחפשים נחמה. אפשר לראות ב"חתול תעלול" דמות שכזו, שמשעשעת ויוצרת עניין עבור הילדים שנשארו בבית משועממים וללא תעסוקה. התעלולים של החתול נועדו לשעשע את הדמויות בספר, אך גם את הקוראים. ידוע כי צחוק, שהוא הסימן החיצוני של כל מה שכלול במושג הומור הוא אחד הצרכים החיוניים של כל אדם, ושל הילד בפרט. הצחוק משחרר את הילד מפחדים, מעניק תחושת ביטחון, ומחזק את האופטימיות ואת שמחת החיים שלו (אופק, 1978).


ההומור הילדי מתבטא גם בשפה, בשעשועי לשון ובחריזה: "אל תפחד, דג נחמד, לא תיפול. זה אסור. רק ארים אותך קצת ואקפוץ על כדור". אין ספק שמבחינת מלאכת התרגום של יצירתו של דוקטור סוס, מדובר באתגר לא פשוט. אוצר המילים תואם את רמת הידע של ילדים צעירים, ומדובר במשלב לשוני דיבורי ויומיומי.


הסיפור מסופר מנקודת מבטו של האח, המספר על חוויותיו שלו ושל אחותו, טלי (במקור "Sally"). הבחירה במספר ילד מחזקת את הביטחון של הילד הקורא ואת ההזדהות שלו עם הדמויות. אפשר לומר שהילדים הם מספר גיבור, שכן הם פועלים בתוך הסיפור ונמצאים במרכז ההתרחשויות. עם זאת, הם לא ממש מתפקדים בתור גיבורים כפי שאנו רגילים לראות בספרות. הילד, ששמו לא מוזכר כלל בסיפור, אינו יודע כיצד לצאת מהמצב ואומר: "המשחק הזה הוא לא טוב, הוא לא טוב. כשאמא תבוא אז מה אמא תחשוב?"


שני הילדים נתפסים כישות אחת, ואין להם אפיון מיוחד במינו: "טלי ואני לא ידענו מה לומר ואמא יצאה ותחזור מאוחר". הבעות הפנים של הילדים דומות, והם נראים כמעין סטריאוטיפ של ילד וילדה. רק לקראת סוף הסיפור, כשחתול תעלול חוזר ומשיב את הסדר בבית על כנו, הם פתאום נראים שמחים. הבעות הפנים שלהם רגועות יותר, ואין ספק שהם מאושרים מכך שהשגרה הושגה בחזרה.


דמות נוספת וחשובה בסיפור היא דג הזהב, חיית המחמד של הילדים. הדג מסמל את מצפונם של הילדים. הוא חרד מהפרת הנורמות, ומתנגד לשהותו של החתול בבית. לעומת הילדים שלא ממש יודעים כיצד להגיב, דעתו של הדג חד-משמעית: "אבל הדג שלנו אמר: 'לא! שיסתלק! תגידו לו שאתם לא רוצים לשחק". לאורך כל הסיפור הילדים לא יודעים מה לעשות ואיך לעצור את המהומה. רק לקראת הסוף, חוזר חתול תעלול, מסדר את הבית ונעלם רגע לפני הגעת האם. האיורים מצד אחד משעשעים, אך במבט נוסף הם גם מביעים דאגה וחרדה מצד הילדים. הבעות הפנים של הילדים לאורך כל הספר מעידות על בלבול ועל חוסר אונים.


הדמות המעניינת ביותר לדעתי היא דמותו של האח. צמד האחים מתוארים במשך רוב הסיפור כפסיביים וחסרי אונים. קולה של האחות כלל לא נשמע בסיפור, ונראה שיש פה הדרה מגדרית מסוימת. הילדים אינם מרוצים מבואו של חתול תעלול, אך לא פועלים בשום דרך וגם כשדבר אחד ודבר שניים רוצים ללחוץ איתם ידיים הם מגיבים באופן מְרַצֶּה: "טלי ואני לא ידענו מה עושים. אז לחצנו ידיים לאחד ולשניים". רק כשהדג מתריע על כך שאמא תיכף נכנסת, הילד מתחיל לפעול: "אז רצתי מהר ולקחתי רשת. טלי התחבאה (היא תמיד מתרגשת)... אמרתי לחתול: 'עכשיו עשה מה שאומר. קח את הדברים שלך מכאן. המשחק נגמר".


מבחינה ויזואלית, כשאנו אוחזים בספר מה שבולט מיד הוא הצבע הכחול העז שבכריכה והאיור של הדמות של "חתול תעלול". הבעת הפנים של הדמות החייכנית ואופן שילוב הידיים והאצבעות יוצרים תחושה של דמות אנושית. זה לא חתול כמו שרואים בספרים על חיות או על משלים, פה יש משהו אחר. גם הכובע והפפיון של הדמות מוסיפים לממד האנושי. הכריכה יוצרת ציפייה למשהו שובבי, שכן נראה שהדמות זוממת דבר מה, אך עדיין לא ברור מה אמור להתרחש.


כשפותחים את הספר, נתקלים ב"פורזץ" – הכוונה לנייר הבִּטנה המצויר והמודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה. 'פורזץ' (מגרמנית vorsatz) מובנו: כוונה, מטרה, תכלית. בספר שלנו הפורזץ גם בפתיחה וגם בסיום הספר מציג שוב את דמותו של חתול תעלול, הוא מביט בנו פעמיים, פעם אחת מכל צד ונראה שהוא ממש מכשף אותנו במבט שלו. ההעמדה של הדמויות תופסת את מרכז הדף וסביבה רק רקע כחול שמדגיש אותה.


לאיורים יש חשיבות רבה בספר "חתול תעלול". כאמור, מדובר בפיקצ'רבוק, והאיור זהה בחשיבותו לטקסט. מספר הצבעים מוגבל מאוד (כחול, אדום, ורוד) והציורים מעבירים תחושה חיה של תנועה. דוקטור סוס מעולם לא למד לצייר. הדמויות שלו קצת מוזרות, אפשר לומר שהילדים אפילו קצת עקומים או מכוערים. הציורים הם לא איורים, אלא חלק מהסיפור שהוא רוצה לספר. הקווים עגולים ברובם, ומבחינת נקודת ההסתכלות בעמודים רבים בספר הילדים ממוקמים בפינת הדף, כשבמרכז ההתרחשות נמצא חתול תעלול ואיתו הבלגן שהוא יצר בבית (חפצים עפים, עפיפונים, ספרים, הדג, המגרפה ועוד). נקודת המבט הזו גורמת לקורא הילד להרגיש שגם הוא חלק מהמבט הזה של הילדים, ושגם הוא צופה מהצד. נקודת ההסתכלות הזו גם מאפשרת לנו הקוראים לקלוט הרבה יותר פרטים.


את דמותה של האם רואים לקראת סוף הספר, והיא מופיעה רק ברמיזה. רואים את הרגל שלה, ואת השמלה מציצה מעבר לדלת. הסיום בתרגום לעברית שונה מעט מהמקור באנגלית. בגרסה האנגלית האם שואלת את הילדים אם היה להם כיף (ובכך אולי נרמז שהיא זו שהזמינה את החתול), ואילו בגרסה העברית הסיום הוא סיום פתוח שלא אופייני לספרי ילדים: "כדאי לספר לה? מה דעתך? בעצם מה היית עושה בעצמך לו אמא שלך שאלה אותך?" השיתוף עם הקורא בסיום הספר יוצר אפקט של קרבה וגם פתח לדו-שיח עם ההורה.



2. ההיבט הפסיכולוגי


בניתוח של טקסטים ספרותיים חשוב להבין את ההשפעה של תפיסות ילדות מסוימות בתרבות. המוסד שהייתה לו ההשפעה המכרעת ביותר על דימוי הילד במאה ה-20 הוא הפסיכולוגיה, ובעיקר הפסיכולוגיה ההתפתחותית. אפשר לומר שתורותיהם של זיגמונד פרויד ושל ז'אן פיאז'ה מהמאה ה-19 וה-20, משפיעות עד היום על תפיסתנו. עצם השימוש במושגים כמו תת-מודע, חרדה, דחפים, טראומה ועוד (פרויד) ועצם הניסיון לשייך ספר לנמען בגיל מסוים, או לשלב התפתחות מסוים (פיאז'ה) מעידים עד כמה הם עדיין משמעותיים בתרבות שלנו (שיכמנטר, 2016).


אם ננסה לנתח את "חתול תעלול" בהקשר זה הרי שאפשר לראות בהתרחשות העלילתית ביטוי לרצונות המודחקים של הילד, שרוצה לנפץ את האיסורים הנכפים עליו על ידי המבוגרים ולעשות מה שעולה על רוחו. השעשוע בספר נוצר בדיוק על ידי ההפרה של הכללים, אך המצב יוצר עבור הילדים גם קונפליקט. הקונפליקט שבו הגיבורים בסיפור מוצאים את עצמם הוא האם לשתף פעולה עם חתול תעלול או לסלקו, ולדאוג שהמצב הקיים נשאר. נשאלת השאלה האם לילדים בסיפור יש בכלל חופש בחירה? ואם כן האם הם עושים בו שימוש? מצד אחד, נראה שהילדים שמחים מבואו של האורח הלא קרוא, אך מצד שני הם גם מוטרדים מאוד ולא יודעים כיצד להתמודד עם המצב שנכפה עליהם.


גם מבחינת הביטוי האישי, הילדים בסיפור בקושי פוצים את הפה. הדג הוא זה שמדבר עם החתול, ומורה להם מה לעשות. הילדים "נבהלים", "מביטים" אבל הם לא ממש מגיבים. גם בסיום, כשהאם כבר חוזרת הם עדיין לא מדברים: "וטלי ואני לא ידענו מה לומר". באמצעות האנשה של החתול והדג דוקטור סוס מביע עמדות שהילדים עצמם אולי מתקשים לבטא. ילדים מתעניינים מאוד בחיות. לאה גולדברג ציינה זאת בספרה:

רגש העליונות והאחרות ביחס לחיה שובים את ליבו. עולם החיות הוא עולם גדול של חידות: איך חושבת החיה? מה היא מרגישה? מה היא אומרת בנביחתה, בצהלתה, בפעייתה? הלא אצל האדם הכול ברור כל כך, הלא מספר הוא את שבליבו. והחיה מי יודע מה בלבה? כך חושבים בוודאי הילדים. מכאן האהבה אל הסיפורים על החיות המדברות, החושבות, הפועלות כבני אדם (גולדברג, 1976, 80).


ולמרות זאת, מדוע הילדים כל כך מאוימים? אין ספק שבואו של חתול תעלול טלטל את עולמם המוגן. הוא פרץ לחייהם של הילדים וערער את שיווי המשקל המוכר להם. מדובר בגיבור תעלולן שאינו מסתפק במהלכים הגיוניים, אלא משתמש בתעלולים שערורייתיים. לעומתו, דג המחמד של הילדים משמש כסמכות ההורית, הוא דואג מאוד מהמצב שנכפה על הילדים והוא זה שמכריח אותם לסלק את חתול תעלול (מוסקוביץ, 2010).


האם הילדים יכולים להזדהות עם אותו תעלולן? אין ספק שגם ילדים וגם מבוגרים רוצים לפעמים להשתחרר מהמוסכמות החברתיות של אסור ומותר. ילדים בגיל צעיר בוחנים לרוב את הגבולות של מעשיהם, והוריהם משקפים להם אם הם מתנהגים כראוי או שלא. הסיפור מאפשר לקוראים הצעירים לבחון מעשים שאינם לגיטימיים או מקובלים בחייהם השגרתיים. החזרה על המילים "לא טוב" ו"כשאמא תבוא אז מה היא תחשוב?" הם ביטוי לפחד מהחריגה מהמוכר והידוע. בדרך זו הסיפור משמש כלי שבאמצעותו ההורים יכולים להכיר לילדיהם את מגוון הרגשות המתעוררים בהם ולעודד אותם להתייחס אליהם, גם אם הם לא נעימים (גינדי כוכבי, 2008).


הקריאה בספר מעוררת צחוק ותחושת פורקן לתשוקות המודחקות, אך סיום הספר שנותר פתוח מחזק את הקונפליקט. האם מתעניינת במעשיהם של הילדים שנשארו לבדם כל היום, והם לא יודעים אם לספר לה מה אירע או שלא לספר דבר. שוב יש פה חוסר החלטיות מצד הילדים. גם האיור מחזק את התחושות הללו. כפי שהילדים ישבו מול החלון בתחילת הספר, כך הם יושבים באותה התנוחה גם בסיומו. ההבדל הוא שבעוד שבתחילת הסיפור הם מביטים החוצה, בסיומו הם מביטים לכיוון האם (שלא רואים את דמותה). אפשרות נוספת היא לראות בסיום חזרה ברוכה לשגרה כשסוד שהוא רק שלהם שמור עימם. הילדים חזרו למקומותיהם, הדג שמח במקומו והילדים בוחרים לפנות לקורא ולהתייעץ איתו מה הוא היה עושה.


3. ההיבט החינוכי


ספרי ילדים נתפסים בתרבות כאמצעי שנועד לחנך את הילד לערכים מסוימים, לאמונות ולנורמות כאלה ואחרות. אך האם ילדים אוהבים ספרים שמטיפים להם כיצד לחשוב וכיצד להתנהג? חוקרי הספרות אוריאל אופק ולאה גולדברג דנו בנושא זה בכתביהם. אוריאל אופק טען כי "חלף-עבר מכבר זמנה של ספרות הילדים הדידקטית-מוסרנית, בו הוצף השוק בסיפורים 'חינוכיים', שהסתיימו במוסר-בשכל... הילדים יסלדו מסיפורים כגון אלה" (אופק, 1978, 53). לאה גולדברג ציינה גם היא שאין להדגיש את הצד הדידקטי בספרות הילדים בצורה מופרזת. היא טענה שהכוונה לחנך את הילד באמצעות הספרות לא השיגה את מטרתה, ואף יצרה התנגדות אצל קוראים צעירים (גולדברג, 1976).


אם נחזור לדוקטור סוס, הרי ש"חתול תעלול" נכתב על פי בקשת המוציא לאור במטרה לשפר ולעודד את הקריאה בקרב ילדים צעירים. מדובר במטרה חינוכית לשמה, אלא שהשינוי המהפכני שיצר דוקטור סוס היה הקישור בין קריאה ובין הנאה ושעשוע. הוא מתבונן בילדים בגובה העיניים ובהרבה הומור, שעשוע, איורים מקסימים, ובעיקר ללא נוכחותם של מבוגרים. יש פה מקום של כבוד לעולמו של הילד, אין פה התיילדות ואין פה מסרים חינוכיים ישירים.


השפה בספר פשוטה, ברמה של ראשית קריאה ואוצר המילים הוא יומיומי: יש הרבה שמות של חפצים כמו קומקום, אוניה, מטריה, עוגה ועוד. וגם שימוש במילות קריאה כדי ליצור תחושה של פעולה: "תראו!", "מהר!", "עשו משהו!" החריזה פשוטה, ויש הרבה חזרות בטקסט. התחושה היא שהשילוב בין הטקסט לאיורים אינו ניתן להפרדה, והם אף תלויים זה בזה. יותר מכך, מדובר בישות חדשה שמגלה יותר מסכום החלקים שהיא מכילה.


הצבע השולט באיורים הוא כחול. הוא מופיע כמעט בכל עמוד ובכל פעם הוא תופס נתח שונה מהעמוד. הכחול יוצר את העולם הדמיוני שבעלילה ותוחם אותו בספר בצורות מגוונות ובגוונים שונים (כחול כהה, בהיר יותר). גם האדום מופיע לרוב, וגם הוא בגוונים כהים ובהירים יותר. בעוד שהכחול מייצג את המצב הקיים, האדום מציין את הסכנה. מעניין לציין שהילדים אינם צבועים בצבע מאפיין, אך בראשה של הילדה יש סרט אדום (אולי רמז לכך שיש גם בה יסוד של מרד כזה או אחר).


עם זאת, מתחת לפני השטח יש רובד של ביקורת. הילדים כאמור די פאסיביים ודי חרדים, כך שגם ללא נוכחות של מבוגרים הם לא ממש משוחררים. הם מעוניינים להחזיר את המצב לקדמותו, ולא מוכנים לשבור את המוסכמות לגמרי. הסיום של הספר משאיר גם הוא ניחוח חינוכי (היום אף אמא לא הייתה מעלה בדעתה להשאיר שני ילדים קטנים יום שלם לבדם בבית, אבל צריך לזכור שהמקור נכתב ב-1957). אין בסיום אמירה חד-משמעית של ילדים שלמדו משהו או הביעו את עמדתם, אלא חזרה לנקודת המוצא ולציות המתבקש מהם.


לסיום, אציין כי הדברים האמורים הם מנקודת המבט של מבוגר. כששאלתי מספר ילדים מה הם זוכרים מ"חתול תעלול" הם אמרו שהם אהבו מאוד את הספר ושהוא מצחיק מאוד. אין ספק שדוקטור סוס יצר עולם ילדי יוצא דופן שבו האיור והשפה משחקים תפקיד מרכזי. "חתול תעלול" נחשב לספר הילדים המפורסם והאהוב ביותר של דוקטור סוס. הוא נמכר ביותר מ-7.2 מיליון עותקים בשפה האנגלית, ותורגם לשפות רבות, ובהן לטינית, עברית ואפילו יידיש.




סיכום


בעבודה זו סקרתי היבטים רבים ומגוונים הנוגעים לספר "חתול תעלול". תחילה היה נדמה לי שאין בספר הרבה מעבר למה שנראה בעין, כלומר ספר משעשע, מצחיק ומהנה לילדים. אך לאחר ניתוח מעמיק, גיליתי כל כך הרבה היבטים שריתקו אותי וגרמו לי לבחון אותו עוד ועוד. הרגשתי שהספר מלווה אותי לכל אורך הכתיבה ושיש לו ממש נוכחות משל עצמו. חיה שנהב הסבירה את התחושה הזו בצורה הבאה:

ספר שאנחנו המבוגרים קוראים, אנחנו מחזירים לכוננית או לספריה. אבל בספר של קטנים קוראים יום יום, ערב ערב, שוב ושוב. לסיפור יש כמעט נוכחות פיסית בחדר ובבית ובמשפחה (שנהב, 1984).


הקריאה בספר מתקיימת בשני היבטים: ההיבט של השפה וההיבט של האיור, ושניהם מתמזגים ליצירה אחת שהיא "חתול תעלול". כמו שם הספר, אכן מדובר בתעלול, שכן דוקטור סוס הצליח להצחיק, לרגש, ולרתק המוני ילדים ובדרך אגב גם עזר להם ללמוד לקרוא. אין ספק שמדובר בספר ילדים מומלץ, איכותי וכזה שאינו מתנשא או מנסה לחנך בצורה ישירה ודידקטית.




ביבליוגרפיה


מקור:

דוקטור סוס (1957). חתול תעלול. מתרגמת: נאור, לאה (1979). הוצאת כתר.


מחקרים:

אופק, אוריאל (1978). תנו להם ספרים : פרקי ספרות ילדים. ספרית פועלים.

גולדברג, לאה (1976). בין סופר ילדים לקוראיו מאמרים בספרות ילדים. ספרית פועלים.

גינדי כוכבי, הילי (2008). "ספרות ילדים: כיצד עשויים סיפורי ילדים לקדם את האינטליגנציה הרגשית?" אתר הגיל הרך.

דוקטור סוס, אתר דףדף

http://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=2&SubMenuID=144&PageID=1282&Ot=%F1

מוסקוביץ, איילין .(2010) "חזרה אל חתול תעלול: על הממד החתרני ופורץ הדרך של הספר 'חתול תעלול' מאת דוקטור סוס". הורים וילדים, יולי 16, 2010.

שיכמנטר, רימה (2016). מבטים חדשים על ספרות ילדים. האוניברסיטה הפתוחה.

שנהב, חיה (1984). "לכתוב לקטנים". ספרות ילדים ונוער, מ"א, 47-44.



41 צפיות0 תגובות