מבוא
בית הספר הוא מוסד שנדמה שהיה קיים בעולם מאז ומתמיד. מדובר בחוויה בסיסית ואנושית שרובנו מכירים, ושמעוררת בנו לא מעט זיכרונות (חלקם טובים וחלקם פחות). החל מגיל 6 שנים ובמשך 12 שנים כולנו היינו חלק ממערכת של חוקים ושל נורמות הכוללת לימוד בכיתה כשיש מורה שאחראי על קבוצת תלמידים ותלמידות. אך מתי התחיל מוסד זה, ומה היו השפעותיו על התרבות ועל תפיסת הילדות? תחילתו של מוסד בית הספר לוקחת אותנו אחורה בזמן לסוף המאה ה-19. בנקודה זו אפשר לטעון שבית הספר הפך לתופעה גלובלית, כשמדובר על 5.5 מיליון ילדים שהיו רשומים לבית ספר יסודי במדינות מערב אירופה (Maynes, 1985, 133).
חוקרים רבים בחנו את בית הספר מהיבטים שונים: היסטוריים, סוציולוגיים, חזותיים, פוליטיים ועוד. בעבודה זו ברצוני לבחון את תופעת בית הספר כפי שהיא באה לידי ביטוי בתחום המוזיקה הפופולרית, ובמקרה המבחן אתמקד בחמישה שירי רוק ישראליים משנות ה-70. השירים שאותם אנתח הם:
1. "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", יעקב רוטבליט (אריק איינשטיין), 1971
2. "לוח וגיר", יעקב רוטבליט, (שמוליק קראוס), 1971
3. "שיעור מולדת", עלי מוהר (כוורת), 1975
4. "ימי בית ספר התיכון", גידי קורן (האחים והאחיות), 1976
5. "מעשנים ביחד", מילים: קאב קודה, תרגום: יעקב מנדלבאום (תסלם), 1981
שאלת המחקר שברצוני לבחון בעבודה זו תהיה באיזה אופן משקפת מוזיקת הרוק הישראלית בשנות ה-70 את החוויה הבית ספרית, והאם אפשר להבחין במוזיקה זו במאפיינים של חתרנות, הן מבחינת המילים והן מבחינת הביצוע. אפתח בהצגת הרקע התיאורטי וההיסטורי שתרם להצלחתו של מוסד בית הספר, וכן אציג את התנאים שגרמו לעלייתו של ז'אנר הרוק במוזיקה הפופולרית בארץ ובעולם. לאחר מכן אנתח את השירים שבהם בחרתי כמקרה מבחן. לבסוף אציג את הממצאים, את המסקנות וגם כמה כיווני מחקר עתידיים.
בעבודה זו ברצוני לאשש את הטענה שמוזיקת רוק היא אכן חתרנית ושבית הספר משמש כמקום התרחשות שבו באה לידי ביטוי החתרנות במידה כזו או אחרת (אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את פינק פלויד ביצירתם "החומה" משנת 1979). ההנמקה המרכזית שלי לצורך זה תהיה קשורה לצרכנים של מוזיקת רוק, שהם ברובם בני ובנות נוער. כמו כן, אטען כי גם אם נדמה שמוטיב החתרנות בשירי הרוק הישראליים הוא מינורי, עדיין מדובר בתפיסת עולם חדשה שפתחה בפני צעירים רבים חלון אל העולם הרחב. שנות ה-70 במדינת ישראל היו שלב חשוב בעיצובה של מציאות שהיא יותר גלובלית ופחות לאומית. כשמדובר בבני נוער, אני סבורה שעצם החשיפה לנושאים שהם שנויים במחלוקת תורמת להתפתחותם האישית. זה היה נכון לאותה תקופה, וזה נכון גם לימינו אנו.
פרק א: רקע תיאורטי והיסטורי
1. "בדרך לגימנסיה": ראשיתו של בית הספר המודרני
ראשיתו של מוסד בית הספר כמערכת ציבורית מתוארכת למאה ה-19 באירופה. באותה תקופה למדינות השונות באירופה היו שאיפות פוליטיות ולאומיות. הן רצו לחזק את מעמדן וההשקעה בחינוך הייתה חלק מתהליך בניית האומה שלהן. שתי תופעות מרכזיות באותה תקופה גרמו להבנה שיש צורך להשקיע בחינוך של הילדים לצורך חיזוק הרגש הלאומי בחברה. תופעה אחת הייתה העיסוק הגובר בילד כפרט ובצרכים הייחודיים שלו, והשנייה הייתה עלייתה של התנועות הלאומיות שפעלו לטובת הקמת מדינה עצמאית (Ramirez & Boli, 1987, 11). מכיוון שכך, מדינות אירופה היו מעוניינות להשקיע בילדים כדי שאלה יגדלו ויהיו אזרחים שיתרמו לרווחתה של המדינה הלאומית.
ראוי להזכיר בהקשר זה את תרומתו של פיליפ אריאס, היסטוריון וסוציולוג צרפתי, שנחשב למי ש"גילה" את הילדות במאה ה-17. בעקבות אריאס החל מאותה תקופה התחילו להתייחס אל הילדים בצורה אחרת. הוקמו מוסדות שמטרתם לדאוג לרווחתם של הילדים בחברה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. לבית הספר היה תפקיד מרכזי ביצירה של יחס שונה ושל גישה חדשה לילדים ולילדות. עם זאת, יש לזכור שבאותה תקופה בית הספר היה מותרות שזכו בו רק ילדי המעמדות הגבוהים ומעמדות הביניים. תרומה נוספת של בית הספר הייתה ההפרדה של הילדים מחברת המבוגרים, מה שנראה לנו היום טבעי, אך בוודאי שלא היה כך באותה תקופה שבה המשפחה תפקדה כיחידה שבה הילדים הם כוח עזר כלכלי (Maynes, 1985, 135-136).
המודל של בית הספר התרחב במדינות אירופה במאה ה-19 למודל שהוא לא רק חינוכי, אלא גם תרבותי ולאומי. מדובר בתהליך שבסופו, באמצע המאה ה-20, בית הספר הפך למודל גלובלי שרווח בעולם כולו. התהליך אירע בכמה שלבים. בשלב הראשון, מתחילת המאה ה-18 ועד 1870, מדינות הצפון אימצו את המודל. בשלב השני, מ-1870 עד מלחמת העולם הראשונה, מדינות נוספות הקימו מערכות חינוך, ובשלב האחרון המתוארך לשנות ה-50 של המאה ה-20 מדובר על הפצה מסיבית של מערכות חינוך ממשלתיות. חוקרי תרבות שעסקו בתחום זה הוסיפו וציינו כי לא רק שמוסד בית הספר הופץ מבחינה גלובלית בעולם כולו, אלא שבכל העולם מדובר במוסד שיש לו מאפיינים דומים (Anderson-Levitt, 2005, 992-991).
ומה בישראל? החינוך הלאומי בישראל ונסיבות היווצרותו דומים לאלה של מערכות חינוך לאומיות אחרות שעברו תהליך של בינוי אומה. חוק החינוך הממלכתי בישראל נחקק ב-1953 לאחר שבין השנים 1920 ל-1948 חוזקה מערכת בתי הספר העבריים שבאמצעותם יכלו יזמי התרבות בארץ להחדיר ולחזק את הזהות ואת הסולידריות הארצישראלית הציונית (אבן-זהר, 2007, 219). אם כן אפשר בהחלט לומר שבית הספר היה אחד מסוכני העיצוב של הזהות הישראלית (תדמור-שמעוני, 2010, 2-1).
אבל בזה לא מסתכם העניין. העובדה שהלאומיות ועלייתו של מוסד בית הספר קשורים זה בזה יצרה מצב שבו נוצרו מתחים בין הצרכים של המדינה והלאום ובין הרצונות של הפרט היחיד. מכיוון שמדובר במודל להמונים ההתבוננות ביחיד היא מוגבלת מיסודה, אך ישנן דרכים בתרבות שבאמצעותן יחידים יכולים להביע את דעתם על המערכת. אחת מהן היא אומנות, שאחת מדרכי ייצוגה היא מוזיקת רוק. לאחר שהצגתי את הרקע ההיסטורי לעלייתו של בית הספר בעולם, ברצוני לדלג קדימה בזמן לשנות ה-70 בישראל. בתת-הפרק הבא אסקור את התפתחותו של הרוק הישראלי בשנות ה-70 ואנסה להצביע על הקשר שבין בית הספר ובין תרבות הרוק.
2. רוק עולמי ורוק ישראלי
מוזיקה היא כלי חשוב ביצירת זהות וסולידריות קבוצתית, בהעלאת המורל ובפיתוח טעם וזיכרונות משותפים. אחד מסגנונות המוזיקה המוכרים ביותר, המוזיקה הפופולרית, נתפסה עד אמצע המאה ה-20 כעשייה נחותה בתודעה הציבורית (רגב, 2011, 178). מבחינה סוציולוגית מדובר היה במוצר שהופק על ידי נוסחאות קבועות עבור שוק המוני שיש לו אינטרסים מסחריים (רגב, 1995, 21). עם זאת, החל מאמצע שנות ה-50 החלו מוזיקאים שונים לבחון את אפשרויות הביטוי הטמונות בכלי הנגינה החשמליים ובעבודת האולפן. התוצר של התהליך בא לידי ביטוי ביצירות שהוקלטו על תקליטים. הבסיס הזה תורגם לאידאולוגיה אמנותית וחברתית בשנות ה-60, והמוסיקה הפופולרית החלה מעתה להיקרא "מוזיקת רוק" (רגב, 1995, 42-39).
גם בחברה הציונית למוזיקה היה תפקיד חשוב. התרבות הציונית שהתפתחה באותן שנים בישראל הייתה תולדה של תמורות ושל זעזועים רבים: הגירה, מלחמות, אידאולוגיות חדשות ועוד. בשנות ה-50 וה-60 כיכבו בתחום המוזיקה זמרי הלהקות הצבאיות (לדוגמה שושנה דמארי, אריק לביא והדודאים), אך במהלך שנות ה-60 החל הפופ המערבי לחדור לשדה המוזיקה המקומי ולחולל שינוי בטעם המוזיקלי הקיים (אלמוג, 2004ב, 660-661).
בשנות ה-70 ההאזנה לרוק סימלה כמיהה לקוסמופוליטיות, זאת לאחר שהחיים האינטנסיביים בתקופה הדרמטית של ראשית הציונות והמדינה יצרה תחושה של עייפות וכמיהה למה שהוגדר לא פעם כ"נורמליות" (אלמוג, 2004א, 283). אפשר לומר שבתקופה המדוברת המוזיקה הפופולרית התאפיינה בשקיעתם של האלמנטים הלאומניים והמגויסים, ובצמיחתה של תרבות רוק ישראלית יותר. מדובר היה בתהליך שכלל דואליות תרבותית, כשמצד אחד עמדה היצירה המקומית, ומהצד האחד הנטייה לאוניברסליות. אימוץ היסודות של הרוק שסיפקו חוויות ממשיות של תנועה, זהות ושחרור אמור היה לשחרר את המאזינים מהבדלנות הלאומנית שאותה ייצגו הלהקות הצבאיות (רגב, 1999, 251-253).
הצליל החשמלי של מוזיקת הרוק לא היה זר לאוזניים הישראליות באותה תקופה. במועדוני קצב ברחבי הארץ ובעיקר בתל אביב ניגנו להקות רוק ששרו בעיקר באנגלית וניגנו גרסאות כיסוי ללהיטים מוכרים. משנת 1967 החלו מוזיקאים ישראלים כמו אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, שלום חנוך ואחרים להקליט שירים בעלי צליל חשמלי יותר (גלבוע, 2015, 167). עניין נוסף היה השפה. בשנות ה-60 העברית כבר הפכה לשפה מדוברת מה שגרם לה להיות נגישה יותר לאמני רוק שרצו לבטא רגשות ומחשבות בעברית ישירה. השפה שבה כתבו באותה תקופה התאפיינה בנימה אישית, לעיתים גם אירונית, ובמידה פחותה של פתוס לאומי (גלבוע 2015, 170).
3. תרבות חתרנית
מוזיקת רוק נחשבת לז'אנר חתרני שקהל מאזיניו הוא בעיקר נוער המתריס כנגד כל מה ששייך לעולם המבוגרים. מרדנות זו נתונה בהקשר היסטורי-תרבותי ספציפי. הרוק משקף את התחושות ואת הלך הרוח של מי שנולד וגדל לאחר מלחמת העולם השנייה בעיקר במערב. המציאות של אותו דור, הידוע בשם ,“baby boomers” דרשה מהם מצד אחד משמעת עצמית, איפוק וצבירה של אמצעים חומריים ומצד שני לא הציעה להם תכלית או משמעות ברורה. הרוק הוא צליל הכעס והביטוי לתחושות של בני אותו דור (רגב, 1995, 70).
זאת ועוד, בארצות הברית מדובר היה בדור של ילדים ונוער שלראשונה הוגדר כשוק מזוהה שיש בו צרכנים. הזהות של הדור הזה נבנתה על ידי אסטרטגיה כלכלית והחיבור של המשפחה (הדימוי של החלום האמריקאי) והצרכנות יצרה דור שראו בו כמי שיהיה זה שיממש את השאיפה והמשמעות האמיתית של אמריקה. אלא שהנוער לא חיפש ריגושים מחוץ לפרוורים הריקים מתוכן, ולכן העדיף לקרוא תיגר על הקונצנזוס (קטורזה, 1999, 90).
בישראל המצב היה שונה. אם בשנות ה-50 וה-60 שדה המוזיקה הפופולרית ייצג את ההגמוניה הפוליטית-מדינית בדמות הלהקות הצבאיות, הרי שבשנות ה-70 החלו להתגלות בחברה הישראלית סדקים ולבטים. באותו זמן חדר הרוק המערבי לאמצעי התקשורת. מוזיקת הרוק אצרה בתוכה מסרים של מרדנות, פתיחות, זהות עצמית ופריצת גבולות. מבחינה מדינית, מדובר באחד מהעשורים המעצבים ביותר שמדינת ישראל ידעה. כגודל ההתעלות הלאומית בישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים (1969-1967), כך הייתה גם תחושת החידלון והשבר הלאומי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים (1976-1973) (גלבוע, 2015, 148-142). כפי שהנוער האמריקאי הטיל ספק בערכים שהוכתבו לו, כך גם צעירים ישראלים העזו לאחר מלחמת ששת הימים למתוח ביקורת בנוגע לאתוס הציוני וליכולתו למלא את עולמם.
בהקשר זה בית הספר ומוזיקת הרוק נושאים משמעות משותפת שמעניין לדון בה. למוזיקה יש תפקיד מרכזי בתרבות הנגד, מכיוון שמדובר במצב שבו הצלילים והקשרם התרבותי-חברתי נקשרים בתודעה כאקט סימבולי של שחרור והגשמה עצמית (יודפת, 2014, 211). מוזיקת רוק ליוותה את גדילתם של בני נוער ברגעי הזעם מול הוריהם, ברגעי שעמום בבית הספר ובפעם הראשונה שהם ניסו לעשן סיגריה (רגב , 1999, 81). מוזיקת רוק מתקשרת אצל רבים לתקופת התיכון, לרגשות העזים שחווינו באותה תקופה, להתאהבויות, לאכזבות ולנוסטלגיה.
למרות יסוד החתרנות שנראה טבוע ברוק, החוקרים חלוקים בדעותיהם בנוגע לאותנטיות של אלמנט המרד במוזיקת רוק. מה שעומד בבסיס טענה זו היא האמירה שמדובר במיתוס שנוצר בעיקר על ידי אמצעי התקשורת כדי לייצר הילה סביב התקופה וסביב פס הקול שליווה אותה (גלבוע, 2015, 174). כך או כך, אי אפשר לחמוק מההכרה שמוזיקת רוק היא פלטפורמה להבעת תחושות ורגשות שלא תמיד באות לידי ביטוי בדרכים אחרות. יהודה עדר, שהיה אז נגן גיטרה צעיר בלהקת "תמוז", ביטא היטב את רוח התקופה: "כאן מדובר בקצב. זה לא איזה כנרת שלי. זה רוק'נרול. מה אתה רוצה, שנשיר להם את זה עם גיטרות אקוסטיות? צריכים לבוא ולנגן את זה חזק, כדי שזה יזיז להם משהו בתחת" (רגב, 1999, 251).
פרק ב: מקרה מבחן – השירים
בית הספר משמש נושא לשירים רבים, ומתוכם בחרתי לדון בחמישה שירי רוק ישראלי משנות ה-70, שרובם עדיין מושמעים ומוכרים לקהל הרחב. בפרק זה אנתח כל שיר בנפרד ואנסה לבחון את האלמנטים החתרניים, אם קיימים כאלה, בכל אחד מהשירים. כמו כן, אנסה להסיק מכך על הקשר שבין ההתרחשות העלילתית בשירים הממוקמים במרחב הבית ספרי ובין הביצוע המוזיקלי.
1. "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" (ביצוע: אריק איינשטיין, 1971)
ספק אם שיר כזה היה מתפרסם בימינו. יענקלה רוטבליט כתב את המילים לשיר שעוסק באדם בוגר העורג לתלמידת גימנסיה. אריק איינשטיין, שבאותן שנים היה אחד מהזמרים הכי מצליחים בישראל, שר בגוף ראשון על גבר שעוקב אחר נערה מגיל תיכון ועד שהיא חיילת: "אני רואה אותה עכשיו היא כבר חיילת". אריק איינשטיין נולד בתל אביב ב-1939 וב-1957 גויס ללהקת הנח"ל שהייתה המובילה מבין הלהקות הצבאיות. אפשר לומר שמדובר בתקופת מעבר מבחינת המוזיקה הפופולרית בישראל. מעבר בין הלאומיות שעדיין הייתה נטועה עמוק בתרבות ובין ישראליות חדשה, אחרת. השיר מעז לבטא רצון לקשר רומנטי, בצורה עדינה אך עדיין לא מקובלת מבחינה חברתית ומוסרית, של גבר מבוגר לנערה צעירה:
"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה,
עם הילקוט ובתלבושת אחידה,
בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה,
אני חושב שבשבילי היא אבודה".
הרצון הוא מסויג "אני חושב שבשבילי היא אבודה", אך עדיין מדובר במסר יוצא דופן. השפה היא מצד אחד יומיומית ולא מליצית, וייתכן שבמילה "גימנסיה" (שמקורה ביוונית) היה רצון לייצר נימה בין-לאומית לשיר. אוצר המילים הוא מוכר ושואב מעולם בית הספר והצבא: "גימנסיה", "ילקוט", "כומתה", "אוגדה". מבחינה זו אפשר לשייך את השיר לז'אנר הלאומי של שירי הלהקות הצבאיות. אולם, מבחינת התוכן אין ספק שמדובר באלמנטים חתרניים שכן ההתייחסות אל הנערה היא כאל אובייקט מיני: "האם כבר מישהו פיתה/ את המלכה של הכיתה?" ו"האם כבר מישהו ידע/ את המלכה של האוגדה?"
מדובר פה בניסיון ליצור מוסיקה לאומית שיהיו בה חידושים של רוק. האמירה אומנם בוטה, אך היא מרוככת באופן הביצוע המוזיקלי. הקצב של השיר מזכיר מאוד את השירים של "הביטלס" והוא משרה אווירת כיף ורוגע ללא סולו רועש של גיטרות. גם המיקום של הסיטואציה בעיר ולא בקיבוץ מעידה על אמירה חדשנית וגלובלית יותר. אפשר לסכם ולומר שמדובר בניסיון ליצור צליל של רוק ישראלי, אך מדובר גם בניסיון לבחון את מוכנותו של קהל המאזינים לקבל תכנים חתרניים יותר ממה שהכירו קודם בעידן של השירים המגויסים, כגון "פרחים בקנה" שביצעה לראשונה להקת חיל התותחנים ב-1970.
2. "לוח וגיר" (ביצוע: שמוליק קראוס, 1971)
השיר "לוח וגיר" נכתב גם כן על ידי יענקלה רוטבליט ועוסק גם הוא בנושא שהוא טאבו. הפעם הנושא הוא תלמיד שמתאהב במורה שלו. השיר, בביצועו של שמוליק קראוס, יצא באותה השנה שבה יצא "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה". לא רק שיחסים רומנטיים בין מבוגרים לצעירים הם חצייה של גבול מוסרי ברור, אלא שבמקרה הזה מדובר בילד צעיר שמביע רגשות אהבה ומשיכה כלפי אישה המבוגרת ממנו. מסגרת ההתרחשות, בבית הספר בשעת השיעור, משמשת מרחב נתון שבו מתקיים קשר בין השניים.
"לוח וגיר, מפה על הקיר
מחברת, יומן וצלצול
היא שהייתה, מורה שעשתה
לי בלבול".
מבחינת הקצב, אפשר לומר שהטמפרמנט של המצלול מכסה על התוכן המורכב. השיר הוא קליל, כיפי וקליט, למרות שיסוד החתרנות בשיר אינו משתמע לשתי פנים:
"לו רק היית קצת פחות
המורה שלי
לו רק היית קצת יותר
נערה שלי
הייתי מראה לך מיהו הילד
הכי מפותח בכיתה".
מבחינת השפה, אפשר לראות בשיר ניסיון לבטא בעברית מדוברת נימה אישית ופחות אתוס לאומי (גלבוע, 2015, 170). גם הנושא עצמו מסמל כמיהה כלשהי אל משהו אחר, מסעיר ושונה אבל לא לאומי, אלא אישי. המיקום של הסיטואציה בבית הספר מייצר לדעתי את השילוב בין המוכר ובין הרצון לפרוץ את הגבולות ולחדש. המתח בין העניין האישי והקולקטיבי בולט גם בסימני השאלה הרבים בשיר ובמילת התנאי "לו...". הדובר מבין שהכמיהה שלו לא תתגשם, אך הוא עדיין מעוניין להביע אותה.
3. "שיעור מולדת" (ביצוע: להקת כוורת, 1975)
השיר "שיעור מולדת" משקף עמדה שונה משני השירים שנסקרו עד כה. את השיר ביצעו חברי להקת כוורת, אחד ההרכבים הידועים והמוצלחים ביותר שפעלו בסצנת הרוק הישראלי של שנות ה-70. מעניין לציין בהקשר זה שמשנת 1973 זכתה כוורת ארבע שנים ברציפות בתואר להקת השנה (גלבוע, 2015, 164). מדובר בחידוש שכן עד אז הזוכות היו להקות צבאיות בלבד. יוני רכטר, אחד מחברי הלהקה, אמר בריאיון שנערך איתו בעבר: "רק לחשוב על קומבינציה של להקת צבא ורוק, איפה יש דבר כזה" (עמיר, 1993).
השיר עצמו מבטא סוג של אירוניה כלפי החברה הציונית. התמונה המצטיירת בשיר היא דו-משמעית: מצד אחד, יש תחושה שהשיר מתאר תמונה אידילית: "כך זה היה/ פשטות רכה/ זה הצטייר בילדותנו/ שהייתה יפה". מצד שני, ברור שיש פער בין המציאות לבין אותה תמונה כפי שמציין השיר "וכך בדמיוננו התרבו פלאות/ הפטישים ניגנו/ מחרשות רנות" (הדגשה שלי).
מבחינת ההגשה הקולית של השיר אפשר להרגיש בקרבה לעיבודים של הלהקות הצבאיות, אבל גם בהשפעה של רוח התקופה כגון "הביטלס", סיימון וגרפונקל ועוד (גלבוע, 2015, 165). לעומת העברית היומיומית של רוטבליט, כאן יש שימוש בשפה מגויסת יותר ופואטית יותר המזכירה את שירי הזמר של ארץ ישראל הישנה והטובה:
"היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כווילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו".
עם זאת, נקודת המבט מבטאת ריחוק והתבוננות מהצד. בית הספר משמש כמקום ההתרחשות, כשהילד שיושב בשיעור אינו מתעניין בנעשה בכיתה אלא מהרהר בעבר, במה שהיה אך איננו קיים עוד. המחאה היא שקטה, ואיננה ישירה. באופן הזה השיר הצליח לחבר בין ישן לחדש ולהתאים את עצמו לרוח התקופה.
4. "ימי בית ספר התיכון" (ביצוע: להקת האחים והאחיות, 1976)
השיר "ימי בית ספר התיכון" פחות מוכר, אך מעניין לדון בו שכן לעומת "שיעור מולדת" שבו המסר סמוי יותר, כאן מדובר בנוסטלגיה לשמה. הנעורים והחוויות של גיל ההתבגרות מוצגים בשיר בנימה של געגוע למה שהיה:
"אני זוכר אותם
כל כך יפים,
והם איתי מרחפים,
ימי בית ספר התיכון".
להקת "האחים והאחיות" פעלה בשנות ה-70 בהרכבים שונים, משנת 1971 עד שנת 1983, וחזרה להתקיים בשנת 2002 עד 2010. הלהקה הוקמה ונוהלה על ידי גידי קורן, אשר הלחין מספר גדול מלהיטיה. השפה בשיר יומיומית ומבחינת הסגנון המוזיקלי הצלילים מזכירים את הרוק הרך האמריקאי (שם הלהקה מושפע ישירות משם הלהקה האמריקאית המצליחה "האימהות והאבות").
אין ספק שיש פה ניסיון ליצור ישראליות יומיומית, כזו שהזיכרונות מהתיכון הם חלק מרכזי בחוויות ההתבגרות שלה, ולא רק זיכרונות מהצבא. בית הספר הוא המוקד שבו מתרחשים הדברים "הרגילים", שבו מתאהבים, מעשנים וגם מבריזים משיעורים. החוויה היא ישראלית אך גם רומזת ל"נורמליות" של נערים ונערים בגיל התיכון בעולם שמחוץ למדינת ישראל. ביטויי החתרנות בשיר מובעים בצורה ישירה, אך מעט ישירה מדי: "אהבנו לנסות מה שאסור/ ולעשות מזה סיפור/ שיידעו על כך כולם". במבט אחורה בזמן, זה נראה מעט מאולץ אך ייתכן שבאותה תקופה מדובר היה בייצוג של אלמנט חתרני ברמה כזו או אחרת. ישראל נפתחה אז אל העולם הגדול ואל מוזיקה הרוק מארצות הברית ומאנגליה וזה ניסיון ישראלי שכבודו במקומו מונח.
5. "מעשנים ביחד" (ביצוע: להקת תסלם, 1981)
השיר "מעשנים ביחד" מ-1981, מייצג תקופה אחרת ומתקדמת יותר ברוק הישראלי. עצם הגדרתה של תסלם כלהקת רוק סימנה עידן חדש במוזיקה הישראלית. בעיתון "דבר" התפרסמה ידיעה שבישרה על להקת רוק חדשה: "באחד ממרתפי תל אביב מתכוננת עתה להופעה ראשונה להקת רוק חדשה, הנקראת תסלם" (דבר, 8 בינואר, 1981). הסגנון של הדיווח מזכיר סצנת רוק שמשתווה לערים כמו לונדון או ניו יורק, למרות שמדובר בתל אביב של שנות ה-80. גם הדיווח על פירוק הלהקה מזכיר ניחוחות זרים. כך אמרו חברי הלהקה כשנשאלו בדבר פירוק הלהקה: "שום דבר לא יעזור וגם איומי ההתאבדות של המעריצות שלנו לא ימנעו את פירוקה של הלהקה" (דבר, 6 בספטמבר, 1983).
השיר עצמו עוסק כולו בחוויית העישון בבית הספר התיכון. אין פה ניסיון להקטין את התופעה, אלא להעצימה. אין ספק שמדובר פה בשיר מחאה ובדרישה של הנוער לזכויות שוות, כמו של המבוגרים: "המורה תביני זה כל כך ברור/ אם לכם מותר אז למה, למה לי אסור". מדובר בהמנון לנוער שמייצג בקורת חברתית והפזמון יוצר תחושה של קהילה שיש לה כוח, שכן הנוער לא רק מעשנים אלא הם עושים זאת יחד. השיר לא נכתב בעברית, והיסודות הלאומיים כבר לא מופיעים פה. מדובר בשיר רוק לכל דבר, שיוצר תחושה של "אנחנו" מול "הם". זו ברית שבה המאזינים הם ישות בפני עצמה ויש להם זהות משל עצמם. מבחינת הסגנון המוזיקלי, בשיר יש אלמנטים חשמליים, גיטרות וצלילים וגם קטע סולו שמאפיין מאוד את הרוק.
במציאות התרבותית ששררה בישראל בשנות ה-80 הנוער הישראלי רצה להרגיש חלק מהעולם, והשיר הזה היה חדשני במונחים חברתיים ומוזיקליים. זה לא מקרי שההתרחשות היא בבית ספר שכן העישון במוסד החינוכי היה ועודנו סמל למרדנות. גם בשנים הבאות הוציאה הלהקה שירי מחאה. ב-1990 תסלם הוציאו את השיר "פרצופה של המדינה" שכלל מסרים חברתיים ופוליטיים, והשנה, ב-7 באפריל 2020, הוציאו חברי תסלם את השיר "איזה עולם משוגע", שיר מחאה שעוסק במשבר הקורונה.
פרק ג: סיכום ומסקנות
בעבודה זו בחנתי את השאלה באיזה אופן משקפת מוזיקת הרוק הישראלית בשנות ה-70 את החוויה הבית ספרית, והאם אפשר להבחין במוזיקה זו במאפיינים של חתרנות, הן מבחינת המילים והן מבחינת הביצוע. מוזיקת רוק מלווה נערים ונערות רבים לאורך שנות התבגרותם, ומכיוון שהם מבלים שעות רבות במסגרת הלימודים בבית הספר, לא מעט שירי רוק לועזיים וישראליים עסקו בנושא במהלך השנים. בישראל של שנות ה-70, למרות שמדובר בתקופה שבה המדינה כבר עוצבה מבחינת המוסדות המרכזיים שלה, אין ספק שבית הספר היה אחד מסוכני העיצוב של הזהות הישראלית.
בחינה של שירי רוק ישראליים משנות ה-70 העלתה מספר נקודות חשובות בהקשר זה: ראשית, חשוב להדגיש כי תרבות הרוק הישראלית היא תרבות מומצאת, כלומר היה עליה לשלב בין אידאולוגיה ישראלית לגלובלית (אבן-זהר, 2007, 219). נקודת המוצא הייתה שירי הלהקות הצבאיות שיצרו תודעה פטריוטית, ואליה נוספו אלמנטים חיצוניים וגלובליים שקשורים למרד נעורים ולשבירת מוסכמות. שנית, מבחינת הסגנון המוזיקלי אפשר להבחין בדו-משמעות. מצד אחד, מדובר בשירים שנשמעים כבלדות, כנעימות שבהן יש שימוש הרמוני בקולות, למשל בשיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" וגם ב"שיעור מולדת". מצד שני, מדובר בניסיון חתרני לחדש את התכנים באמצעות השפה שהופכת ליותר יומיומית ונגישה וכך מתנתקת מהמטען האידאולוגי שלה.
מבחינה אומנותית אפשר לומר שאלמנט החתרנות שזור בביצועים שנבחנו במספר דרכים: 1. בחירת הנושא: עיסוק בנושאים שהם טאבו (תשוקה של מבוגר לנערת גימנסיה, התאהבות של תלמיד במורה), 2. שימוש בז'אנרים ייחודיים: האירוניה שב"שיעור מולדת" והנוסטלגיה שב"ימי בית ספר התיכון" ו-3. אופן הביצוע: שימוש בכלי נגינה חשמליים למשל, סולו הגיטרה הרוקיסטי שב"מעשנים ביחד".
היבטים נוספים שראוי לדון בהם בהקשר לאלמנט החתרנות בשירים מצריכים מחקר נוסף. אזכיר כאן רק את נושא גיבוש הזהות בגיל ההתבגרות, וגם דיון מעמיק יותר בסגנון המוזיקלי של הרוק מבחינת ההפקה והביצוע. לסיכום, אין ספק שבית הספר משמש תפאורה אידאלית להתרחשויות החתרניות שהתאימו לאותה תקופה. עד היום רבים מאיתנו נהנים להתרפק על אותה תקופה, שכן בסופו של דבר רבים מאיתנו "היינו מסתלקים בשעה שלישית/ כשהכיתה למדה אנגלית/ להצגה היומית" (ימי בית ספר התיכון).
ביבליוגרפיה
אבן־זהר, איתמר. 2007. ״בניית התרבות כתשתית להקמת המדינה״. בתוך: זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני: מבט אנציקלופדי. ירמיהו יובל, יאיר צבן, ודוד שחם עורכים. ירושלים: כתר, כרך ד', 220-215.
אלמוג, עוז. 2004. פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית. כרך א. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, 283.
אלמוג, עוז. 2004. פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית. כרך ב. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, 661-660.
בר-און יעקב. (6 בספטמבר, 1983). "'תסלם' יורד מהבמה בשיא ההצלחה". עיתון דבר.
גלבוע, נועה. 2015. "'נגני-נגני גיטרה': להקת כוורת וזהות ישראלית, 1967-1976". בתוך ישראלים: כתב עת דו-לשוני של סטודנטים לחקר ישראל והציונות, חורף תשע"ו, 2015, 181-138.
יודפת, אדם. 2014. "הזמן הוורוד: על פופ, פסיכדליה וספירלות בשירי פינק פלויד". בתוך פינק פלויד – להפיל את החומה. עורך: ארי קטורזה. תל אביב: רסלינג.
"להקת רוק חדשה" (8 בינואר, 1981). עיתון דבר.
עמיר, ירמי (29 בספטמבר, 1993). "שרנו ובכינו על להקת כוורת במלחמת יום הכיפורים". ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים.
קטורזה, ארי. 1999. "המחר אינו ידוע – רוקנ'רול: הדת האמריקאית החדשה" בתוך: רסלינג 6, 92-81.
רגב, מרדכי. 1995. רוק: מוסיקה ותרבות. תל-אביב: דביר.
מרדכי, רגב. 2011. סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי. האוניברסיטה הפתוחה.
רגב, מוטי. 1999. "סוף עונת התפוזים". תיאוריה וביקורת, 258-251.
תדמור-שמעוני, טלי. 2010. שיעור מולדת: חינוך לאומי וכינון מדינה 1966-1954. באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות.
Maynes, M. J. 1985. Schooling in Western Europe: a social history. State University of New York Press.
Ramirez, F., & Boli, J. 1987. “The Political Construction of Mass Schooling: European Origins and Worldwide Institutionalization”. Sociology of Education, 60(1), 2-17.
Anderson-Levitt, K. M. 2005. “The Schoolyard Gate: Schooling and Childhood in Global Perspective”. Journal of Social History, 38(4), 987-1006.
Comments