top of page
חיפוש

רוק ושירה עברית: על ערן צור ויונה וולך




מבוא

כשערן צור נשאל מהם חמשת הספרים שהוא הכי אוהב לקרוא הוא ציין את הספרים הבאים: "מצבי רוח" מאת יואל הופמן; "החדר הכחול" מאת ז'ורז' סימנון (בתרגום של צור); "רחוב החנויות האפלות" מאת פטריק מודיאנו; "פתאום כבו כל האורות" מאת תרצה אתר ו"תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך. השפעתה של יונה וולך על יצירתו של ערן צור איננה נדמית כחידוש, שכן הוא עצמו מעיד על כך וגם הנושאים שבהם הוא עוסק מזכירים מאוד את עולמות היצירה של וולך: זהות מינית, מגדר, נשיות וביטוי של דחפים אפלים. בנוסף, ב-1997 הוציא צור את האלבום "אתה חברה שלי" ובו לחנים שלו לשיריה של יונה וולך.


עבודה זו תעסוק בהשפעה של המשוררת יונה וולך (1985-1944) על יצירתו של האומן ערן צור בשדה הרוק הישראלי. שאלת המחקר שאבקש לבחון תהיה באיזה אופן השפיעה שירתה של יונה וולך על כתיבתו של ערן צור, על הנושאים בהם הוא עוסק ועל תפיסתו את עצמו כיוצר המשלב בין פואטיקה שירית לפואטיקה צלילית בשדה התרבותי של מוזיקת הרוק בישראל.


ערן צור נחשב ליוצר יוצא דופן בסצנת הרוק הישראלי, הן מבחינת הביצוע הקולי והן מבחינת הפואטיקה השירית שלו. הטענה המרכזית שברצוני לבסס היא שאומנם בהיבטים רבים ערן צור הוא ממשיכה של יונה וולך, אך לעומת וולך, צור הופך את הרגש לשדה היצירתי המרכזי שלו. השירים של ערן צור שאליהם אתייחס הם "בגן שלך", "בלילות של ירח מלא", "בעין הסערה". השירים של וולך שבהם אדון בעבודה יהיו: "אתה חברה שלי", "בעיות זהות", "מפלצת האיילה", "יש לי במה בראש", "תן למילים".


כשבוחנים השפעה צריך להגדיר מהו האופן שבו היא באה לידי ביטוי ומהו הפרמטר שבודקים. חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1984-1893) דימה השפעה רוחנית למשחק שחמט, שבו הפרש צריך לפעול במהלך של צעד אחד לפנים וצעד אחד הצידה. זאת לעומת משחק ביליארד שבו המטרה היא שהכדור יפגע ישירות בכדור האחר (מרגלית, 2012). אין ספק שהשפעה הוא עניין סבוך וכאן המקום להזכיר את חוקר הספרות הרולד בלום (2019-1930) שספרו הידוע "חרדת ההשפעה" (1973) עוסק כולו בנושא זה. בלום בוחן את ההשפעה של יוצרים-משוררים האחד על השני, ומבסס את דבריו על התאוריה הפרוידיאנית אודות היחסים בין אבות לבנים. בלום טוען לפיכך, ש"המשורר הבן", מנסה לתפוס את מקומו של ה"משורר האב" כדי לבסס את מעמדו כמשורר.


אבל מה עושים כשהמשורר הוא משוררת? וכזו שמצהירה שהיא בעצם משורר? "קודם כל אף פעם לא הייתי מספיק אישה. תמיד הייתי חצי בחור" (וולך בריאיון עם הלית ישורון). אין ספק שוולך הקדימה את זמנה הן מבחינת אישיותה יוצאת הדופן והן מבחינת השקפותיה והנושאים שעליהם כתבה ולמבקרי הספרות קשה היה למקם אותה בעולם השירה הישראלי. כיום יונה וולך הוא שם קוד שמשוררים ויוצרים שונים נעזרים בו כדי לעסוק בנושאים שכבר הפכו למובנים מאליהם כמו זהות מינית, מגדר, פמיניזם ועוד.


במשך השנים נוצר סביב דמותה של נוצר מיתוס וגם בתחום המוזיקה זמרים ומלחינים מצאו עניין רב ביצירתה. אלא שבעוד שבעבר הייתה נטייה להתייחס אל מוזיקת רוק ואל מוזיקה פופולארית כתרבות נמוכה, בשנים האחרונות חל שינוי בתפיסה הזו והקשר בין שירה ורוק נבחן לא מעט. העיסוק בשפה משותף לשני התחומים והלחנה של שירי משוררים תרמה לכך שרבים יזכו להכיר שירים, שייתכן שלא היו נחשפים אליהם בדרך אחרת. לסיום המבוא אציין גם שנפגשתי עם ערן צור באופן אישי ושוחחנו על שיריו ועל החיבור שלו לוולך. הקשר בין מוזיקת רוק, שירה וההיבטים התיאורטיים הנוגעים בהשפעה של יוצרים זה על זה, הוא נושא מרתק שראוי להמשיך ולחקור. עבודה זו אינה מתיימרת לכסות את כל היריעה, אבל פותחת פתח לדיון נוסף.


פרק א – מהי השפעה ספרותית?

"יוֹנָה פָּתַח לִי אֶת הַגַּן/ הַגַּן רֵיק, אַתְּ לֹא כָּאן/ יוֹנָה פָּתַח לִי אֶת הַגַּן וְרַק הַצֵּל שֶׁלָּךְ כָּאן" (ערן צור, בגן שלך).


האם יונה בשירו של ערן צור היא המשוררת יונה וולך? איך אפשר לבחון את אופן או את מהות ההשפעה של יוצר אחד על אחר? כשעוסקים במושג כמו השפעה בתחום האומנות עולות שאלות רבות, שהמרכזית ביניהן היא כיצד אפשר למדוד את עצם קיומה? שאלת ההשפעה והחיקוי העסיקו הוגים ויוצרים רבים לאורך ההיסטוריה. המשורר והסופר יעקב פיכמן (1958-1881) סבר כי "קטנות ההשגה היא לחשוב, שאם משורר בעל יכולת הושפע ממי שהוא, הוטל פסול של ממש ביצירתו" (פיכמן, 1951, 131). לדבריו רשמים שנקלטו באופן אורגני, כחומר שתואם את המשורר ואת טיב יצירתו, דינם כקליטה מן הטבע. "כך קלט שייקספיר, גיתה, פושקין. כך קלטו הגדולים ביותר, המקוריים ביותר" (פיכמן, 1951, 131).


גם הסופר ואיש הרוח אחד העם (1927-1856) עסק בסוגיה זו ובמאמר שפורסם בשנת 1893 בשם "חיקוי והתבוללות" הבדיל בין שני סוגים של חיקוי: חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים הייחודיים של העם, מה שמוביל להתבוללות, וחיקוי דרך תחרות, אשר חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי מחדש של רוח העם. במאמר, אשר עוסק בהיבט הלאומי ונכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, אחד העם הגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך הדורות מפני שידע איך לנצל את התחרות כדי להתעלות על עצמו – מבחינה תרבותית, טכנולוגית ורוחנית.


מי שעוד חקר את ההשפעה בתחום הספרות היה מבקר הספרות והסופר הרולד בלום (2019-1930) שבשנת 1973 פרסם את ספרו הנודע "חרדת ההשפעה" ובו הוא מנתח את היחסים האפשריים בין משוררים קדומים לחדשים. בלום מונה שישה סוגים של יחסים: קלינמאן – יחס לפיו המשורר המוקדם צדק עד רגע מסוים בכתיבתו, והמשורר הצעיר מסיים את סוף היצירה בצורה "נכונה יותר". טסרה – המשורר הצעיר קורא את השיר הקדום תוך כדי השלמת חלקים שחסרים לטענתו. קנוסיס – המשורר הצעיר ניצב מול המשורר המוקדם בענווה (אך עם זאת נשאלת השאלה האם המשורר המאוחר באמת חש כך או שאולי זו דרכו להעצים את תחושת הקטנות של המשורר המוקדם, ובכך להעצים את עצמו). דמוניזציה – המשורר המאוחר מבטל את עצם השיר הישן חוץ מנקודת החוזק שלו, שאותה הוא שואל בעצמו. אסקסיס – המשורר החדש רוצה חופש פעולה ובוחר שלא לעשות שימוש בטכניקות שבהן השתמשו המשוררים הקודמים (כך באופן אירוני הוא הופך למשורר גדול יותר ומקורי יותר). אפופראדס – השפעה גמורה ממשורר קדום. המשורר החדש רואה בשירו כמעין גלגול של השיר של המשורר הישן. השיר החדש נראה כאילו המשורר הישן כתב אותו וזוהי גדולת היצירה במקרה זה (בלום, 2008).


הצורך לסווג את ההשפעה לסוגים של יחסים מעידה על הקושי להבין ולמדוד השפעה ועל הרצון למצוא שיטה לניתוח השפעה של יוצר קדום על יוצר צעיר ממנו. גם חוקרת הספרות נורית גוברין פרסמה רשימה מעניינת בנושא זה ובה היא מציעה חמישה חוקים, שלפיהם יש לבחון את סוגי ההשפעה הקיימים: החוק הראשון הוא שאדם מושפע רק ממי שיש לו איתו מצע רוחני משותף. החוק השני הוא שרק כאשר היוצר מפנים את היצירה של האחר, מוצא את עצמו בה ומוכן להיות מושפע ממנה, רק אז הוא יוכל לקבל ממנה את ההשפעה. על פי החוק השלישי, כשיוצר מושפע מיוצר אחר, ניכר בדברים שהוא אומר על יצירתם של אחרים שמדובר בעדות על עצמו על דרך ההסוואה. החוק הרביעי הוא שהשפעות כאלה מתרחשות בדרך כלל בתחילת דרכו של יוצר ומתפוגגות או נעלמות בהמשך דרכו. החוק החמישי והאחרון נוגע לעובדה שכל יוצר בוחר בדרך כלל מרכיב אחד מכלל היצירה של היוצר שממנו הוא מושפע, ומתעלם ממה שאינו מתאים לו (גוברין, 2010).


אפשר למצוא נקודות משותפות בין הסעיפים שבלום מציג ובין החוקים שגוברין רואה לנכון לכלול בתיאוריה שלה. אין ספק שכדי שתהיה השפעה, צריך שיהיה בסיס משותף כלשהו. גם כשנדמה שהיוצר הצעיר מגלה עצמאות הוא עדיין מקיים לכאורה שיח עם המשורר שקדם לו. בלום טען שהעובדה שיוצר חושב שהוא עושה עכשיו דבר חדש לגמרי היא אשליה. כל יוצר הוא חלק ממסורת של יוצרים ולכן חשוב לא לבטל את המסורת. לא מדובר בניתוח של היוצר עצמו, אלא של עולם היצירה הספרותית בכללותו. על הספרות צריך לדבר מתוך עולם הספרות, מתוך שיח שעוסק בהשפעות, כשהשאיפה של כל יוצר היא להפוך ממושפע למשפיע. ההבדל בין מושפע למשפיע הוא בין לא להיות, כי אם אתה מושפע אתה למעשה לא קיים כי מה שאתה מושפע ממנו כבר קיים. זה הכוח שמניע את עולם הספרות והיצירה (בלום, 2008).


כל זה טוב ויפה, אלא שבלום הציג קאנון שרובו כלל יצירות מספרות המערב. הביקורת כלפיו הייתה שרוב היוצרים הם גברים ורובם לבנים. במסגרת הדיון הנוכחי, שנועד כדי לברר כיצד ומדוע הושפע ערן צור מיצירתה של יונה וולך יהיה מעניין לעשות שימוש בתיאוריה של בלום וכן בחוקים שגוברין הציעה ולברר באמצעותם, מצד אחד את אופן ההשפעה על צור ומצד שני את המקומות שבהם הוא דווקא מתנתק ובוחר בנתיב משלו. עוד קודם לכן, חשוב להציג את הנושאים המרכזיים שבהם עוסקים שני היוצרים, כמו גם את תפיסת עולמם ואת ה"אני" הפואטי שלהם.


פרק ב – מגדר, זהות ו"אני" פואטי

"צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת/ מִישֶׁהוּ אַחֵר מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵךְ/ מִישֶׁהוּ אַחֵר חִבֵּר אֶת שִׁירֵךְ"

("בעיות זהות", מתוך "אור פרא", 1983, יונה וולך)


מיהו אותו "מישהו אחר" המזמר מגרונה של הציפור בשיר של וולך? נראה שמדובר בשיר ארס-פואטי, שבו הציפור מסמלת ומייצגת את העולם הפנימי של הדוברת. הדוברת בשיר פסיבית, שכן אותו "מישהו אחר" משתלט עליה והיא נתונה במצב, שבו אין לה בחירה. בהקדמתה לספר "המין השני" מסבירה הפמיניסטית והפילוסופית סימון דה בובואר (1986-1908) שקטגוריית ה"אחר" היא ראשונית כמו התודעה עצמה. האחרוּת היא קטגוריה בסיסית של החשיבה האנושית וכל קבוצת אנשים שמגדירה את עצמה מציבה מולה מיד את הקבוצה האחרת (דה בובואר, 2001).


אתו פיצול בסיסי בין ה"אני" ל"אחר" איננו מקובל על וולך והפואטיקה שלה למעשה שוללת אותו. הדוברת בשיר, שמוגדרת מעצם קיומה הפיזי כנקבה, אינה יכולה לפעול או לזמר כרצונה. זכויות אדם וזכויות נשים בפרט, הוא נושא רחב מדי לדון בו בהקשר זה, אבל אם נלך אחורה בזמן לשנת 1791, שבה חיברה אולימפיה דה-גוז' את "ההצהרה על זכויות האישה והאזרחית" ניווכח בתחילתה של המהפכה הפמיניסטית. בהצהרה זו פונה דה גוז' אל הגברים ומנסה להאיר את עיניהם בדבר ההפרדה המלאכותית בין גברים לנשים: "אתה הגבר, כלום יש לאל ידך לנהוג מנהג צדק? אישה היא השואלת... אמור לי מי שמך עליון לדכא את מיני?... שוב אל בעלי החיים, חקור את איתני הטבע, למד את הצמחים... בכל אשר תלך תמצא אותם מעורבים זה בזה, בכל מקום שותפים הם למכלול הרמוני ביצירת המופת הנצחית הזו. האדם לבדו הפך את החריגה לעיקרון" (באום, 2006, 13-12).


בהקשר זה וולך עוסקת במצבי הביניים של הזהות המינית ומערערת את המושג "אחדות האני". דוגמה לערעור כזה אפשר לראות בשיר שלה "אתה חברה שלי" מהספר "מופע" (1985): "הִיא אוּלַי לֹא יוֹדַעַת/ וְאוּלַי גַּם לֹא תֵּדַע/ שֶׁהִיא לֶסְבִּית שֶׁמַּעֲדִיפָה בַּחוּרִים/ וְאַתָּה הוֹמוֹ שֶׁמַּעֲדִיף בַּחוּרוֹת/ וְאַתָּה בַּחוּרָה/ הִיא בָּחוּר/ זֶה דֵּי מִסְתַּדֵּר בְּיַחַד/ הָרֵי הַמֹּחַ מַה שֶּׁמְּשַׁנֶּה/ וְלֹא הַצּוּרָה הַגּוּפָנִית". וולך מבטאת בשיר כמיהה להניח לכל אדם לממש את זהותו המינית האותנטית ולפרוץ את חיי השקר המוכתבים מהמוסכמות שנכפו עליו, כדי שלא יהיה כמו אותה ציפור ששרה שיר של מישהו אחר (גולן, 2010).


אין ספק שאישיותה יוצאת הדופן והכריזמטית של וולך הביאה לכך ששיריה ויצירתה משכו תשומת לב רבה החל מהשלבים הראשונים של הופעת שיריה בדפוס, אלא שכמשוררת צעירה היא לא התקבלה בזרועות פתוחות על ידי הממסד הספרותי של שנות ה-60. ספריה הראשונים "דברים" (1966) ו"שני גנים" (1969) לא זיכו אותה בהכרה, למרות שכבר הייתה אהודה ומפורסמת. רק באמצע שנות ה-70, כאשר חל שינוי בטעם הספרותי בארץ והחל עניין גם ביצירתם של משוררים צעירים ובלתי קונבנציונאליים, עברה שירתה של וולך מהשוליים הספרותיים אל מרכזם (צפרירה לידובסקי, 2009).


גם ערן צור התחיל את דרכו בשוליים (וספג על כך ביקורת). העיסוק המוחצן במיניות אפיין את צור בתחילת דרכו וברבים משיריו יש ביטוי למיניות אנדרוגינית, לאלימות ולתשוקה הומוסקסואלית. השיר השנוי במחלוקת "בחצרות בחושך", שנכלל בתקליט היחיד של להקת "טאטו" שצור בה נגן בס, נפסל לשידור בגלי צה"ל בשל תוכנו, שכן הוא מתאר אונס ורצח של אישה מנקודת המבט של הרוצח: "מחזיק סכין/ אל מול פניה/ כך אני אוהב את זה/ קורע את בגדיה/ כך אני אוהב את זה/ דוחק עצמי אליה/ כך אני אוהב את זה/ חותך מערומיה".


הנושאים שצור התעניין בהם קירבו אותו ליצירתה של וולך ואת השיר "אתה חברה שלי" הוא הלחין ושר במסגרת מופע מחווה לשיריה של יונה וולך שהוא העלה ב-1997 והתארחו בו הזמרות רונה קינן, דנה אינטרנשיונל וקורין אלאל. בעקבות המופע הוציא צור את האלבום "אתה חברה שלי" שמכיל ביצועים של שירי יונה וולך שהולחנו על ידי רונה קינן, אלי אברמוב, קורין אלאל, אילן וירצברג, יובל מסנר, שמעון גלבץ וערן צור עצמו, שגם עיבד את השירים.


המיניות והמגדר תמיד העסיקו אותו: "חיפשתי במוזיקה או בשירה העברית טקסטים שעוסקים בנושאים של מיניות ולא היו הרבה כאלה. היה רק את השיר של שלום חנוך 'תפסתי ראש טוב על הבר'. אני רציתי לפתוח את המקום הזה אצלי. דיברתי על אונס, על הומואים, על לסביות ועל נזילות של ההגדרות". בשיר נוסף של צור "אדם וחוה" מ-2021 אפשר לראות ביטוי להתנגדות לאותו פיצול בין נשי לגברי: "עושים אהבה בין אדם לחוה/ קווי המתאר נמוגים/ עכשיו זה כבר לא זכר נקבה, עכשיו זה אחד אין סופי". השיר עוסק בהתכה של זהויות, באותו שבריר שנייה שקווי המתאר נמוגים בקיום יחסי המין ולא ברור מי הזכר ומי הנקבה.


ובכל זאת, יש הבדל מהותי בין יצירתה של יונה וולך ובין יצירתו של ערן צור. שיריה של וולך מבטאים מציאות נפשית בלשון שמערבבת תחושות וגבולות נזילים בין מציאות לדמיון. הוויתור על "האני" אצל וולך מרחיק את האפשרות לייצר סוג של סובייקט והטוטאליות שלה כיוצרת מקשה על היכולת לחלץ מהשירים שלה דמות ספציפית שאפשר להזדהות עימה. דוגמה לתחושה כזו עולה מהשיר "מפלצת האיילה" מהקובץ "שני גנים" (1969). בשיר נגלית לעינינו תמונה סיוטית שהולכת ונבנית בתוך נפשה של הדוברת: "והאיילה עלתה על גג ביתי/ והיתה שרה לי את שיר אהבתי/ אבל בכל חיה יש מפלצת/ כשם שבכל עוף ישנו משהו מוזר/ כשם שמפלצת ישנה בכל אדם".


כבר בכותרת של השיר אנו נחשפים לחיבור של שני אלמנטים שמנוגדים: האיילה שהיא בעל חיים עדין ויפה ומוכר מביטויים מטאפוריים כמו "איילת אהבים" ובין מפלצת שגורמת לאימה ולפחד (סיפלוביץ, 1996). האיילה מבטאת את היכולת השירית: "והפליאה מכולן לשיר האיילה/ ושיר האיילה היה שיר אהבתי". אך הרמזים למה שיבוא נמצאים כל הזמן, עד שמגיע רגע האימה: "ברגע הרך ההוא הלמה בשערי, וכל העופות עפו והחיות נסו/ והאיילה נפלה מהגג ושברה את הראש/ ואני ברחתי ובגן אהבתי סוגרת מפלצת/ גורילה שחורה ורעה כשיכחה".


לעומת יונה וולך במקרה של ערן צור הסובייקט מתגלה ומתעצב ככל שצור מתבגר. שירים שעסקו במיניות אלימה מפנים את מקומם למיניות עדינה יותר, כזו שמבקשת רגש ושיש בה חשיפה אמיתי: "אבל אני עדין ויש לי רגשות/ תגידי לי דברים טובים, מילים נעימות/ ותני לי את הגב, חבקי אותי עכשיו/ כי קר לי נורא בעין הסערה" ("בעין הסערה"). אם נחזור לתיאוריה של בלום בדבר ההשפעה אפשר לומר שייתכן שהיחס בין וולך לצור במקרה הזה הוא טסרה, צור משלים את החלקים שחסרים לטענתו אצל וולך. אם נבחן זאת לפי שיטתה של גוברין אפשר לומר שיש כאן מצב לפיו היוצר הפנים את היצירה של האחר, מוצא את עצמו בה, מוכן להיות מושפע ממנה ואז הוא גם זוכה לקבל ממנה את ההשפעה. זוהי רק הצעה וייתכן שאפשר להציג את הדברים גם בצורה אחרת, אך ברור שההשפעה קיימת ולכן הדברים הובאו כך. אפשר לסכם ולומר שוולך פרצה את הדרך לעיסוק בנושאים שהיום הם במרכז השיח הזהותי, וצור מזמן אותה ליצירתו ובוחר כיצד להציג את "האני" הפואטי שלו, בידיעה שאותה בינאריות נכפית עלינו על ידי התרבות גם היום.


פרק ג – על מוזיקת רוק ושירה עברית

"יֵשׁ לִי בָּמָה בָּרֹאשׁ וְהִיא מְצִיאוּתִית יוֹתֵר מִכָּל בָּמָה/ וּכְשֶׁאֲנִי יוֹרֶדֶת מִמֶּנָּה

אֲנִי יוֹרֶדֶת לְשֵפֶל הַמַּדְרֵגָה" ("יש לי במה בראש", מתוך "מופע", 1985, יונה וולך)


כשחושבים על קריאת שירה לרוב מדמיינים סיטואציה שבה נשמרת מידה נאותה של שקט ושל קשב לדקויות הצליליות והטקסטואליות העולות מהשירים (אסף, 2012). המשורר הצרפתי פול ואלרי (1945-1871) תיאר את החוויה כ"אמנות הקריאה בניחותא, ביחידות, ברחבות הדעת ובצלילות" (ולרי, 1986, 90). אלא שבעוד שהשירה הכתובה דורשת את המרחב הפנימי של המאזין, האזנה למוזיקת רוק היא חוויה שונה. בזמן שמי שרוצה לקרוא שירה לרוב צורך את האומנות שלו באופן אינטימי, מי שרוצה לשמוע מוזיקת רוק הולך להופעות. בהופעות הזמר עומד מול קהל של אנשים ומלבד העובדה שבאמצעות המיקרופון הוא משפיע על מספר רב של אנשים בו-זמנית, המיקרופון משפיע גם על אופייה של השירה. הוא מאפשר להעביר דקויות של הבעה קולית, ממדים של רוך וביטויים רגשיים אחרים. הדינמיקה הזו בין הקהל לאומן הרוק יצרה את תופעת ה"כוכבות", שכוללת לא רק את המוזיקה או התקליט, אלא מעין "חבילה" תרבותית שיש לה ערכים ומשמעויות נוספות (רגב, 1995).


כיוון שכך, החשיפה האישית של המשורר פחות חשובה לעומת אומן הרוק שהאומנות שלו כלל לא אפשרית ללא חשיפה לכלי תקשורת המוניים. שיר רוק לא מתקיים בסביבה סטרילית של אומנות, אלא בעולם הכולל את הטלוויזיה, העיתונים וההופעות החיות (קלדרון, 2009). בהקשר הזה וולך הייתה ייחודית, וזה לא מקרי שהקוראים נסחפו אחריה גם אם לא קראו את כל שיריה. העולם הציורי שלה היה צבעוני והוא התחבר מאוד לשיכרון של תרבות שנות השישים, במוזיקה ובקסם הפסיכדלי של הסמים וגם בתביעה של צעירים לחירות ולחושניות (קלדרון, 2009).


וולך השאירה חותם בתרבות וסחפה אחריה גם את תשומת הלב של אומני הרוק. האישיות הכריזמטית שלה, התשוקה שלה לחירות, לרוחניות ואפילו לטירוף והעיסוק שלה בנושאים של זהות מינית וקריאת תיגר על הקיים הפכו אותה לגיבורת תרבות ולא רק למשוררת חשובה (רתוק, 1997). בשנת 1982 יצא לאור התקליט "בציר טוב", הכולל הלחנות של שיריה של יונה וולך. האלבום שהפך ברבות הימים לאבן דרך בתרבות ובמוזיקה הישראלית היה פרי עבודה משותפת של המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ, שיצרו שילוב ייחודי בין הטקסטים המיוחדים של וולך לבין הלחנים שלהם. השניים נפגשו איתה והמשיכו לעבוד בביתה שבקרית אונו ואף יצאו איתה להופעות משותפות.


דמותה המוחצנת של וולך הזכירה את דמות המבצע בשירי הרוק. הפרסונה שלה הייתה דומה במהותה לפרסונה של אומן רוק. כמו שאומני רוק רבים רצו להביע התרסה והתנגדות לתרבות הרשמית כך וולך עצמה התריסה גם באמצעות הנושאים שבהם היא עסקה וגם לאור העובדה שהיא לא נקלטה בתרבות באמצעות תיווך אקדמי או ביקורתי. כבר בשנים הראשונות של יצירתה הצליחה וולך למשוך תשומת לב ציבורית. היא עצמה הייתה קרובה בטעמה ובאורח חייה לתרבות הרוק, ואף השתתפה, כאמור במופעי רוק שבהם בוצעו טקסטים שלה (אסף, 2012). וולך הייתה פרועה, סקסית ותימהונית והיא רדפה אחרי התנסות בחוויות קיצון. היא גם נטתה להתיידד עם אנשים בשולי החברה, פושעים, זונות, מכורים לסמים והומוסקסואלים (לידובסקי כהן, 2009).


ערן צור מספר שוולך הייתה זו שפתחה לו את הדרך לשירה. "אני זוכר את השמות האקזוטיים, את הסוריאליסטיות ואת התחושה המיוחדת שניתצה בי, משהו שהיה מעבר למילים". צור מציין שיונה וולך היא אדם חשוב בביוגרפיה שלו. "וולך פתחה לי את הדלת לאהבה לשירה. הגעתי אליה בזכות התקליט 'בציר טוב' של אילן וירצברג ושמעון גלבץ". כשם שוולך האמינה בכוחן של המילים ושל השפה ועשתה שימוש במבע השירי כדי לנתץ את השפה הפרוזאית ולחדור דרכה (לידובסקי כהן, 2009), כך גם תפיסת הלשון של ערן צור היא זו שמאפיינת את יצירתו ואפשר לומר שהוא אחד מאומני הרוק הישראלי הקרובים ביותר לתחום הספרות.


מקורות ההשפעה של צור מתחילים בבית, באבא שהיה מורה לספרות ונפטר כשצור היה בן 15 ובהערכה הגבוהה שהייתה בבית למילה העברית, אפילו ברמת האות. דמותו של צור משלבת מצד אחד אלמנטים של שירה גבוהה ומצד שני מסורת של רוק פופולרי. אלה התלכדו לאישיות אומנותית שמקפידה מאוד על האמת הפנימית שלה. הספרותיות של צור באה לידי ביטוי גם באופי ההלחנה שלו ובהקפדה שלו שהמילים לא יוכפפו למוזיקה (קלדרון, 2009).


במוזיקת רוק האותנטיות נמדדת בהגשה הקולית. חשיפה עצמית, כנות, יושר ואמינות הם חלק מהאופן שבו נמדדת האותנטיות וגם הבעה של רגשות, מיניות, חושניות ויצריות היא חלק מהחוויה. מבקרים וחוקרים של מוזיקת רוק מסכימים ברובם שהעוצמה בשירי רוק נמצאת בשילוב בין התוכן המילולי לבין הביצוע השירי. לעומת השירה הכתובה, המילים המושרות הן חלק מהביצוע הצלילי ורק בהקשר זה הן מקבלות את מלוא משמעותן (רגב, 1995). אומן הרוק עושה לבדו מה ששלושה אמנים עשו בעבר: כתיבת המילים, הלחנת המוזיקה וביצוע של השיר מול קהל. גם אם לא כל האומנים עושים את כל שלושת הדברים, עדיין זה מקרב את אמן הרוק אל המשורר (קלדרון, 2009).


חשיבות רבה יש גם לאופן הפקת הקול, שבאמצעותו נוצר ומועבר הרגש. הקול והאופן שבו ערן צור שר ייחודי בכך שהוא נותן לעוצמות של רגש לעבור דרכו בדרך שבה הוא מפעיל את הפה. הוא מחצין את האנרגיות שלו ומציג פרסונה שמבטאת גם תסכול, גם תשוקה וגם אהבה. השפה של צור יותר קומוניקטיבית משל וולך, היא מושמעת במרחב הציבורי היומיומי ולאו דווקא בערבי שירה: "יש לנו אהבה/ היית מאמינה/ אחרי כל המדבר הזה/ איזו נחמה" ("בלילות של ירח מלא", ערן צור). הבית הזה משמש פזמון והופך למעין מוטו שהחזרה עליו מייצרת אפקט שדומה לזה שנוצר בשירה כשחוזרים על שורה כלשהי מספר פעמים, למשל בשיר "תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ" שחוזרת כמה פעמים ומדגישה את כוחה של הלשון ככוח היוצר.


פרק ד – השירים וההשפעה

"תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ" (יונה וולך, "תֵּן לַמִּלִּים" מתוך "צורות", 1985)


המילים הן חומר הגלם של המשורר וככאלה הן יוצרות את השפה הייחודית של כל יוצר. יחסה של יונה וולך ללשון וליצירה מייחדים אותה. השיר "תן למילים" מבליט את נטייתה אל המיסטיקה. הלשון בשיר מוצגת כבעלת כוחות מאגיים: "תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךָ / אֵלוּ תַּעֲשֶׂינָה בְּךָ כִּרְצוֹנָן". יחסה של וולך למילים היה רליגיוזי וכל שיר שלה היה מעין מופע: "יש לִי תֵּאַטְרוֹן שָׁלֵם בָּרֹאשׁ/ וַאֲנִי בּוֹ הַגִּבּוֹר/ וּכְשֶׁאֲנִי מְכַבֶּה אֶת הָאוֹר/ אֲנִי גָּמוּר" ("יש לי במה בראש"). בעוד ששירתה המוקדמת של יונה וולך אינה קלה לפיענוח ואופיים של שירים רבים נשאר פעמים רבות סתום ולא מובן לגמרי דווקא שיריה המאוחרים שקל יותר להבינם זכו לביקורות פחות טובות ושיריה המוקדמים עדיין נחשבים לשיא יצירתה.


אם נחזור לשירו של ערן צור "בגן שלך" נוכל להבחין באפקט ההשפעה. צור רוצה גם לקחת וגם לתת מעצמו לאותו גן: "רוצה להיכנס אל תוך גנך/ ואת סגורה ואסופה/ פתחי לי שערייך ואבוא/ אשקה בך אדמה, אזרע". יש פה הדדיות, אך החזרה על "הגן שלך" נועד כדי להדגיש מיהו היוצר המבוגר שממנו צור שואב ומושפע: "בגן שלך אזרע את הזרעים/ בגן שלך אצמיח שורשים/ בגן שלך/ אשקה את הפרחים/ בגן שלך...". כמו שיש הבחנה בין יצירתה המוקדמת של וולך ליצירתה המאוחרת כך גם אצל ערן צור אפשר להבחין בין היצירות המוקדמות והמאוחרות. לצד הצד האפל שלו מופיע החל מהאלבום השלישי שלו גם צד מואר יותר. האלימות מתעדנת ויש ביטויים לחום בין גבר לאישה והכרעה בנוגע לזהות המינית: הנה הפנים שלך/ הנה העיניים/ הנה החיוך האצילי/ הנה הפחדים והנתק/ הנה דאגה אלי/ והנה שמחה/ כי אנחנו כאן ביחד" ("בלילות של ירח מלא").


צור אף ממשיך ונוגע באבהות ובחשיפה של הרגש, אבל דואג להזכיר" שנשארתי אותו האדם, אותה החיה" ("בעין הסערה"). אם נחזור לתיאוריות בדבר ההשפעה נדמה שדווקא המודל שגוברין הציעה נראה מתאים יותר. לא שהתיאוריה של בלום אינה נכונה, אלא שההנחה העומדת בבסיסה היא הרצון של המשורר הצעיר יותר להתעלות על קודמו ומכאן שמדובר באיזשהו מאבק. ייתכן שהעובדה שצור פועל בשדה תרבותי שונה מרככת את התפיסה שמדובר במאבק ופועלת לטובתו של צור, שכן היא מאפשרת לו מרחב תרבותי מגוון מבחינת ההשפעה שהוא שואב משירתה של וולך.


אם נבחן את יצירתו של צור לאור החוקים של גוברין נראה שצור אכן הושפע מוולך, שכן הוא חולק איתה רוחני משותף, הוא הפנים את היצירה שלה, מצא את עצמו בה ומוכן להיות מושפע ממנה. בנוסף, ניכר שההשפעה של וולך גרמה לו גם להעיד על עצמו, על הזהות שלו ועל חשיפת האני שלו. לגבי החוק הרביעי והחמישי, נדמה שכאן הדברים אינם בהכרח מתאימים למודל. בעוד שגוברין טוענת שהשפעות כאלה מתרחשות בדרך כלל בתחילת דרכו של יוצר ומתפוגגות או נעלמות בהמשך, נדמה שאצל צור זה לא כך. אומנם הוא פונה לכיוונים מעט שונים עם התבגרותו, אך אין ספק שהוא גם חוזר למקורות ההשראה שלו ומקפיד תמיד להגיד במילים ובמוזיקה רק את מה שבאמת נוגע לעולם שלו. קלדרון תיאר זאת יפה: "מסורת ארוכה של שירה גבוהה ומסורת קצרה של רוק פופולארי התלכדו אצלו לאישיות אמנותית שמקפידה מאוד על האמת הפנימית שלה" (קלדרון, 2009, 206).


החוק החמישי והאחרון נוגע לעובדה שכל יוצר בוחר בדרך כלל מרכיב אחד מכלל היצירה של היוצר שממנו הוא מושפע, ומתעלם ממה שאינו מתאים לו. נדמה שגם סעיף זה לא נכון לגמרי מבחינת ערן צור. לא זאת שהוא לא מתעלם ממרכיבים ביצירתה של וולך, אלא שהוא דווקא נשאר נאמן לפואטיקה שלה. המשחקיות של וולך עם השפה, עם הזהות ועם המגדר אפשרו לצור למצוא בה לא רק עניין רב, אלא גם קרבה והזדהות שנמצאת בשיריו עד היום. עם זאת, אין ספק שבעוד שאצל וולך יש מרחק רב בין "האני" לבין הדובר/ת אצל צור יש "אני" שאפשר גם לזהות וגם להזדהות עימו. אלא שצור בחר בנתיב מעט שונה, ובזכות הדמות שהוא גיבש במשך שנות יצירתו הוא מספיק בטוח בעצמו כדי להתייצב ולעסוק גם ברגשות שלו, גם בזהות שלו וגם בבדידות שלו. מהבחינה הזו נראה שהוא בהחלט מאפשר לשפה להשפיע עליו, בדיוק כמו שוולך מבקשת: "תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךֳ/ אֵלוּ תַּעֲשֶׂינָה בְּךֳ כִּרְצוֹנָן/ עוֹשֶׂה צוּרוֹת מֵחָדָשׁ בַּדָּבָר/ תַעֲשֶינָה בַּדָּבָר שֶלְךָ".


בסופו של דבר, גם צור וגם וולך הם שחקנים במופע, מופע רוק או מופע שירה. שניהם ניצבים על במה ולשניהם יש קהל ("יֵשׁ לִי בָּמָה בָּרֹאשׁ", וולך). וולך הקדימה את זמנה, אבל ההשפעה שלה ממשיכה להדהד בתרבות הישראלית וברוק הישראלי.



סיכום

היוצרת יונה וולך ריתקה חוקרים ואנשי תרבות רבים לאור דמותה יוצאת הדופן. שיריה לא תמיד היו קלים לפענוח, והיא הקדימה את זמנה בעיסוק בנושאים שהיום הם חלק מהשיח הציבורי כמו זהות מינית ומגוון אפשרויות של מגדר. היוצר ערן צור שהתוודע לשירתה של יונה וולך באמצעות שיריה המולחנים בשנות ה-80 הושפע ממנה בצעירותו באופן ישיר ופיתח את הפרסונה האמנותית שלו בבגרותו, כשהוא נאמן לפואטיקה שלו ולשדה התרבותי שבו הוא פועל, שדה מוזיקת הרוק הישראלי.


אין ספק שגם צור וגם וולך נשענים על מסורת של שיח פמיניסטי ומעניין להזכיר בהקשר זה את הבחנתה של וירג'יניה וולף (1941-1882) בדבר הבינאריות התרבותית בין גברים ונשים. וולף מתארת סיטואציה יומיומית שבה זוג, גבר ואישה נכנסים למונית: "המחשבה על מין אחד בנבדל ממשנהו, כמו שחשבתי אני ביומיים האלה, אולי היא בגדר מאמץ. היא משבשת את אחדות הנפש" (וולף, 1981, 108). וולך בעטה במוסכמות של השירה העברית כשעסקה בשיבוש מכוון בין זכר ונקבה, וצור בעט בדרכו במוסכמות של הרוק הישראלי, שכן לא היה אומן שעסק בנושאים האלו באופן כה ישיר ובוטה מלבדו.

לסיכום, פעילותו של צור בשדה הרוק מעידה על בחירתו במוזיקה הפופולארית כאומנות לגיטימית שאינה פחותה מהשירה הפואטית הכתובה. השימוש שלו בשפה וברכיבים האסתטיים והמוזיקליים נועדו לייצר אמירה המביעה מרדנות וחתרנות, אך גם השלמה והתבגרות. בימים שבהם אנו בישראל נאבקים על דמותה של המדינה ועל זכויות אדם נדמה שאם נחזור לטקסטים המכוננים של יונה וולך וערן צור נוכל לגלות לא מעט על התפיסות שלנו, התחושות שלנו ו"האני שלנו". בואו נעשה זאת, כדי שלא נגיע למצב שבו מישהו אחר ישיר מגרוננו.




נספחים

בגן שלך/ ערן צור (לחן: יובל מסנר) רוצה להיכנס אל תוך גנך ואת סגורה ואסופה פתחי לי שערייך ואבוא אשקה בך אדמה, אזרע הגן שלך שמור מכל משמר אני חשוף ברוח ומופקר הכנסיני ויחם כי כל כך קר פתחי לי ואדע אותך תמר בגן שלך אזרע את הזרעים בגן שלך אצמיח שורשים בגן שלך אשקה את הפרחים בגן שלך... יונה פתח לי את הגן הגן ריק, את לא כאן יונה פתח לי את הגן ורק הצל שלך כאן. בגן שלך אזרע את הזרעים בגן שלך אצמיח שרשים בגן שלך אשקה את הפרחים בגן שלך אכתוב שירים.


בעין הסערה/ ערן צור נכון שאני גבר, גם אם מביטים על הצד הנשי נכון שזה מכבר אינני ילד, גם אם מדברים על הילד שבפנים נכון, עברתי דברים בחיים, גם אם מביטים בראי הדורות נכון שצימחתי לי עור קצת עבה, כדי שלא להיות כמו ציפור בלי נוצות אבל אני עדין ויש לי רגשות תגידי לי דברים טובים, מילים נעימות ותני לי את הגב, חבקי אותי עכשיו כי קר לי נורא בעין הסערה נכון שאני אבא, ראיתי אותם מגיחים לעולם מתנתקים מכבל הטבור, דרכו הם היו מחוברים לאימם נכון, למדתי לומר להם - זהו הטוב וזהו הרע אבל דרך כל זה נשארתי אותו האדם, אותה החיה אבל אני עדין ויש לי רגשות...



לילות של ירח מלא/ ערן צור בלילות של ירח מלא רואה אותך לידי שוכבים על המיטה בחושך כל החלונות פתוחים האור מאיר אותנו כסוף וחלבי הנה הפנים שלך הנה העיניים הנה החיוך האצילי הנה הפחדים והנתק הנה דאגה אלי והנה שמחה כי אנחנו כאן ביחד יש לנו אהבה היית מאמינה אחרי כל המדבר הזה איזו נחמה בלילות של ירח מלא דמיון הופך למציאות כמעט שאפשר לגעת דרך זיכרון - בדמות אני יודע נכון את לא שלי אבל עכשיו בחושך את איתי יש לנו אהבה היית מאמינה אחרי כל המדבר הזה איזו נחמה בעיות זהות/ יונה וולך מילים: יונה וולך לחן: אלי אברמוב ציפור מה את מזמרת מישהו אחר מזמר מגרונך מישהו אחר חיבר את שירך שר בבית דרך גרונך. ציפור ציפור מה את שרה מישהו אחר שר דרך גרונך. מפלצת האיילה/ יונה וולך וכל העופות היו בגני וכל החיות היו בגני וכולן שרו את מר אהבתי והפליאה מכולן לשיר האיילה ושיר האיילה היה שיר אהבתי וקול החיות שתק והעופות פסקו מלצרוח והאיילה עלתה על גג ביתי והיתה שרה לי את שיר אהבתי אבל בכל חיה יש מפלצת כשם שבכל עוף ישנו משהו מוזר כשם שמפלצת ישנה בכל אדם ומפלצת האיילה סובבה לה סביב הגן כשהעופות הרכינו ראש כשאיילה שרה והחיות נמנמו כשאיילה שרה ואני הייתי כלא הייתי כשהאיילה שרה ברגע הרך ההוא הלמה בשערי, וכל העופות עפו והחיות נסו האיילה נפלה מהגג ושברה את הראש ואני ברחתי ובגן אהבתי סוגרת מפלצת גורילה שחורה ורעה כשיכחה. תֵּן לַמִּלּים לעשוֹת בּך/ יונה וולך תֵּן לַמִּלִּים לַעשׂות בְּךָ תֵּן לָהֶם הֱיֵה חֹפְשִי אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת יְחוֹלְלוּ בְּךָ אוֹתָה חֳוָיָה תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךָ אֵלו תַּעֲשֶׂינָה בְּך כִּרְצוֹנָן עוֹשֶׂה צוּרוֹת מֵחָדָשׁ בַּדָּבָר תַעֲשֶינָה בַּדָּבָר שֶלְךָ אוֹתוֹ הַדָבָר בְּדִיוּק כִּי הֵן דָּבָר אוֹתוֹ תַעֲשֶינָה הָבֵן תָבִין כִּי אֵלוּ תְּחַיֶינָה לְךָ אוֹתָה חֳוָיָה וּפֵרוּשָׁהּ כְּטֶבַע כִּי הֵן טֶבַע וְלֹא הַמְצָאָה וְלֹא גִלוּי כִּי כֵּן טֶבַע תַעֲשֶינָה טבַע דָּבָר בְּךָ כְּמוֹ שתן מִין חַיִים לַמִּלָה תֵּן לַמִּלִים לַעֲשוֹת בְּךָ ישׁ לי במה ברֹאשׁ/ יונה וולך והיא מציאותית יותר מכל במה וכשאני יורדת ממנה אני יורדת לשפל המדרגה יש לי תאטרון שלם בָרֹאשׁ ואני בּו הגיבור וכשאני מכבה את האור אני גמור וּכשאני מפסיק לשחק מפסיקים חיַי וּכשֶאני מוריד את המָסך מאחורי ריסַי אובדים כָּל ידידַי אֲהובַי. זִכרונֹותַי צְבָעַי קְסָמַי בָּאוֹת בַּהֲלוֹתַי חֶרְדוֹתַי גְוִיּוֹתַי עֶלְבּונותַי.


אתה חברה שלי/ יונה וולך אתה חברה שלי יש לך ראש של בחורה ואתה בחורה בחורה כמו שהילד המתוק ההוא אמר לי בהערכה את בחור בחורה או להפך בחור בחור כי מההתחלה מפחיתים בערך נשים אבל הראש המסובב שלך עושה אותך לגור עם בחורה אולי היא בחורה בחור באמת אבל אתם לא מדברים על זה מנהלים חיים ממוסדים "כמו שצריך" דומים לכל החיים האחרים אבל ריקים לגמרי רק כלפי חוץ בלי תכנים שאין שאין כי המהויות שלכם אחרות והן שותקות ומשותקות ומצונזרות היא אולי לא יודעת ואולי גם לא תדע שהיא לסבית שמעדיפה בחורים ואתה הומו שמעדיף בחורות ואתה בחורה היא בחור זה די מסתדר ביחד הרי המוח מה שמשנה ולא הצורה הגופנית ביצים מדומות המסתירות כוס תאוותני או כוס המסתיר ביצים קצת יופי הבל חן גורם לדייק ויצוב הסטיה המתעוררת בלעדיו עם היושר המופרז המותח קו יורד מהפה למטה חסר הומור ושקר החן בשפה כביכול תורת הפשטות שלא לוקחת את קיום השקר והנכלים על חנניותו קלילותו ערמומיותו המורכבת שצריך להאבק בה שהיא הכרחית שד קטן וריק ומצחיק אבל אני יש לי רגשות מדויקים אני שומעת את הקול הדפוק שלך המעושן השרוף הציני ואני מכירה מזוית הפגיעה שאתה פוגע בי את הקול של ההומו שתפס אותי בטעות והוא מנצל אותה עד הסוף כדי לעבוד עלי אורב לי ומחכה שאתן הכל באמת באמת איזו טעות התיחסתי אליך כמו אל בחור קראתי לו אתה את מנצלת את ההזדמנות עולה על בורותי הרגעית וצולבת אותי מיד שוכחת את עצמך ואת הבעיה המרכזית של חייך אולי נזכרת בהן דרך שיכחתי מעלי שוכב פרצוף שמחכה לרגישות לא הכרתית מצדי כדי להסתכל בלי לחשוב שאני יכולה בהילוך חוזר ללמוד מזה משהו כדי להציב לך מלכודת יותר מתוחכמת בפעם הבאה ושוכחת שאת כמו כל אחד אחר רוצה להתקיים להשאר בחיים להמשיך קו רצף של הויה שלא נחתך זו רשעות נשית אני מגייסת פתגם לעזרת הבנתי וקופצת על המציאה בחיי אפשר להבין משהו ממש מבנה נשי טיפוסי רשעות נשית ולהיות תמיד עצמך חברה שלי מתוקה עם ביצים וגוף של בחור החברה הראשונה שלי שממנה אני מבינה איך ראש של בחורה עובד להתוודע למרכזיות של חיים לאישיות המתהוה מהרף להרף לאי המודעות של עצמך לאי ידיעת מהות עצמך בעצמך כשהמהות המינית היא המרכז שלה אבל כאופי לא כמין משהו שאפשר להפריד אותו ולשמוע בקול נקי שאי אפשר לשחקו אם לא יודעים אותו כאילו שאיננו אין כוס בין הרגלים אין זין שם נשמה חסרת גוף מסתובבת בבית מה שמסביר את האמונות בהשארות הנפש מניתוקה מהגוף מהתודעה הנפש אין לה גוף אבל לגוף יש נפש הבעות הפנים מכחישות את קיומו של הגוף כל הזמן מדברים עלינו הנפש ואלוהים וזה טוב מאוד אחרת היינו שוכחים שאנו קיימים חיים אחרת הכל היה הולך לאיבוד בלי ההפרדה של צד שלישי במקרה הזה אימוץ זהות בלתי אפשרית אבל חשדנית מספיק



ביבליוגרפיה

אסף, ע' (2012). המוזיקה לפני הכול : על שירת משוררים והלחנתה תל-אביב: סל תרבות ארצי.

באום, ד' (2006). ללמוד פמיניזם: מקראה: מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

בלום, ה' [1973] (2008). חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה תל אביב: רסלינג.

גוברין נ' (2010). חוסר האפשרות להינתק. מקור ראשון, 12.2.2010, 15-14. פורסם גם באתר e-mago ב-20 בפברואר 2010 בשם המקורי: "חרדת ההשפעה וחדוות ההשפעה".

גולן, א' (2010). "מי מפחד מ'אתה חברה שלי' של יונה וולך". מאזנים פד, 39-38.

דה בובואר, ס' [1949] 2001: המין השני: הכרך ראשון, העובדות והמיתוסים, תל-אביב: בבל.

הלפרין, נ'. הפודקאסט אש זרה. שומר הקאנון: שנה לפטירתו של הרולד בלום. https://www.kan.org.il/podcast/item.aspx?pid=18735

וולף, ו' [1929] (1981). חדר משלך. (תרגום: אמיר אהרון). שוקן.

ולרי, פ' (1985). "לפעמים הייתי אומר לסטפן מלארמה". (תרגום: הלית ישורון). חדרים, 90.

וולך, י' (1992). תת הכרה נפתחת כמו מניפה : מבחר שירים: 1963-1985. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

ישורון הלית, קטעים מריאיון עם יונה וולך.

כהן לידובסקי, צ' (2009). "שחררי את חרצובות לשונך אישה" : כיסוי וגילוי בשירת יונה וולך תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

פיכמן, י' (1951). בבית-היוצר: מסות על בעיות הספרות. חלק ראשון הקיבוץ המאוחד, 133-131.

מרגלית, א' (2012). "השפעה בפילוסופיה". איגרת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 34: 21-25.

סיפלוביץ, ש' (1996). "רומזים לנו שיש סקס אחר": עיון בארבעה שירי אהבה ומין מתוך 'שני גנים' ליונה וולך. עלי שיח 37, 100-85.

צבי גינצברג, א' (אחד העם). (1893) [גרסה אלקטרונית]. "חיקוי והתבוללות". פרויקט בן־יהודה. נדלה בתאריך 2023-03-07. https://benyehuda.org/read/637

קלדרון, נ' (2009). יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך. הקשרים, המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית אור יהודה: דביר.

רגב, מ' (1995). רוק: מוזיקה ותרבות, תל אביב, הוצאת דביר.

רתוק, ל' (1997). מלאך האש. על שירת יונה וולך. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

104 צפיות0 תגובות

コメント


bottom of page