חיפוש

All Together Now תרבות הביטלס בישראל: לא למבוגרים בלבד


All Together Now

תרבות הביטלס בישראל: לא למבוגרים בלבד

מבוא

תחום האמנות הפופולרית נחקר בתרבות בצורות שונות: היסטורית, סוציולוגית ואף טכנולוגית. הדיון בעבודה זו יעסוק בהיבטים השונים של המוזיקה הפופולרית בתרבות ובלהקת הביטלס כמי שמייצגת את סוגת המוזיקה הפופולרית. הביטלס היא הלהקה שמסמלת אולי יותר מכל את מוזיקת הרוק בעולם. היא הלהקה החשובה ביותר בתולדותיה של מוסיקת הרוק, ויש מי שיאמר אף בתולדות המוסיקה הפופולרית בכלל (רגב, 1995, 50).

אירועי תרבות רבים בישראל עוסקים כיום במוזיקה של הביטלס ופונים להורים שמעוניינים להכיר לילדיהם את הביטלס. החלטתי לבדוק מדוע ב-2018 הורים בוחרים להשמיע לילדים שלהם את הביטלס. האם הם באמת דואגים להשכלה המוזיקלית של ילדיהם, או שאולי הבחירה בהשמעה של הביטלס היא חלק מניהול הרושם שאותם הורים דואגים לייצר עבור עצמם? האם יש להורים הללו אלטרנטיבות נוספות מבחינת החינוך המוזיקלי שחשוב להם להעביר לילדיהם? האם לא קיים מחסור תרבותי במוזיקה פופולרית לילדים בגילאי בית ספר יסודי, והאם לא משום כך ניכסה התרבות הישראלית את הביטלס לעולם הילדים?

כדי שנוכל לקבל תמונה כוללת תחילה אציג את הרקע ההיסטורי והתיאורטי העומד מאחורי התפיסה התרבותית של האמנות הפופולרית, לאחר מכן אדון בלהקת הביטלס באופן ספציפי וכן במאפיינים הייחודיים שלה כ"להקה לכל המשפחה" ואמשיך בהצגה ובניתוח המחקר והראיונות שערכתי. בסיום הסקירה נבין טוב יותר את תרבות הביטלס הישראלית וכן את התלות שלה בהקשר החברתי. כמו כן נהיה מודעים לאותם צרכים שתרבות הביטלס משרתת בחברה הישראלית: צרכים חברתיים, ערכיים ותודעתיים.

אמנות פופולרית: רקע היסטורי ותיאורטי

כשדנים במוזיקה בהיבט התרבותי חשוב להבין שבמוקד המבנה הקיים והמסורתי של שדה התרבות עומדות מספר אמנויות מרכזיות, כגון מוזיקה, אופנה, ציור, פיסול, ספרות ועוד. לכל תחום אמנות ישנו אוסף של "יצירות מופת". המאגר הזה מהווה את ה"קלאסיקה" של העולם המערבי והוא מטופח על ידי מערכת החינוך ומוסדות התרבות (רגב, 1995, 16).

העמדה התיאורטית שתוצג בעבודה זו מתבססת בעיקר על עבודתו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (2002-1930) שטבע את הביטוי "שדה הייצור התרבותי". בשדה התרבותי של המוזיקה מנסים יוצרים ופרשנים (יצרני המשמעות והסמכות הקובעים מי יזכה להכרה ויוקרה אמנותית) לקדם את ההערכה כלפי המוצרים התרבותיים שבערכם הם מאמינים. בהקשר זה, היחסים בין מה

שנהוג לכנות "תרבות גבוהה" לבין מה שמקובל לראות כ"תרבות פופולרית" הוא נושא מרכזי במחקר התרבות והאמנות כיום (רגב, 1995, 15)

גם בעבר היו חוקרים שהתעניינו ביחסים בין "גבוה" ל"נמוך" בתרבות. אחד החוקרים שהתעניין באמנות פופולרית בהיבט החברתי היה ג'ון ראסל ליינס (1991-1910), היסטוריון חברתי אמריקאי. ליינס חקר את האמנות הפופולרית בארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים (1865-1861) ומצא שהמהפכה התעשייתית, שהחלה באמצע המאה השמונה עשרה ונמשכה ועד מחצית המאה התשע עשרה ואף יותר, גרמה לשינוי בצרכים האמנותיים של הקהל.

בעקבות המהפכה התעשייתית נוצרו בחברה שני מעמדות עיקריים: בורגנות ופרולטריון. האנשים שהשתייכו לבורגנות שאפו להידמות למעמד האצולה הגבוה. הם הבינו שאם הם ירכשו את פריטי האמנות הנכונים (ציורים, פסלים, בגדים או יקשיבו למוזיקה הנכונה) הם ישדרו לחברה שיש להם את הטעם האמנותי הנכון, היוקרתי והרצוי. השילוב הזה בין הפרקטי לאסתטי היה חדשני עבור האמריקאים (ליינס, 1980, 79) והוא מה שאנו נוהגים לכנות היום תרבות פופולרית.

חוקר נוסף שהתעניין באמנות ובהשפעתה על מבנה החברה היה וולטר בנימין (1940-1892). במסה הידועה שלו, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", עסק בנימין בערכה של יצירת האמנות וטען כי הערך של האמנות במהלך ההיסטוריה תלוי בהקשר החברתי שלה. אחד השלבים שהוא מתאר הוא שלב השעתוק המכאני המקביל למה שאנו מכנים כיום התפתחות הטכנולוגיה. השעתוק אפשר במאה ה-19 ליצירות שנתפסו כחד-פעמיות לשנות את תפקידן ולהפוך לסחורה ולמוצר בשוק הייצור (בנימין 1987).

כאמור, הייצור ההמוני אפשר לאמנות הפופולרית להיות נגישה. המוזיקה הפופולרית, למשל פונה למכנה משותף רחב באמצעות לחנים קליטים וטקסטים קלים לשינון. עד אמצע המאה ה-20 היא אכן זכתה למיקום תרבותי נמוך. השילוב בין דפוסי ההלחנה המוזיקליים הלקוחים מעולם המוזיקה הקלאסית ובין האינטרסים המסחריים, שכן המוזיקה הפופולרית הופקה עבור שוק המוני, לא סייע לה להיות נערצת יתר על המידה (רגב, 1995, 21).

השינוי בתחום המוזיקה החל במחצית השנייה של המאה ה-20 כאשר מוזיקאים רבים ניסו להוכיח שלמוזיקה הפופולרית יש ערך תרבותי ואמנותי. באותה תקופה התפתח סוג חדש של מוזיקה פופולרית הידוע בשם "רוק'נרול" ומאוחר יותר נקרא "רוק". המוזיקאים של התקופה הבינו שהם נבדלים מהמוזיקה הפופולרית שיוצרה עד כה. תחושה זו תורגמה לאידאולוגיה חברתית-אמנותית במהלך שנות ה-60, אידאולוגיה שמייצגת ומבטאת באופן אותנטי התנגדות לתרבות הדומיננטית ושהיא כלי ביטוי לחוויות של הדור שנולד וגדל לאחר מלחמת העולם השנייה (רגב, 1995, 39).

הדיון התיאורטי בתרבות מנסה להציג מודל שיתאר את התהליכים הללו. על פי התיאוריה של בורדייה, אותו הזכרנו כבר במבוא, התרבות מורכבת משדות, כאשר שדה מוגדר כמרחב של מיקומים או עמדות שתלויים באופן יחסי זה בזה. בכל שדה מתחולל מאבק סביב השגת מונופול וכל השותפים בשדה הייצור התרבותי נמצאים במאבק מתמיד על צבירת יוקרה, הכרה והערכה. מכיוון שחובה על השחקנים בשדה להכיר בעקרונות המשחק אין אפשרות למהפכות גדולות בתוך השדה (בורדייה 2005, 113). בדרך כלל מי שמחזיק במונופול על הון ספציפי נוהג לנקוט כלפיו באסטרטגיות של שימור (בורדייה 2005, 114).

היוקרה וההכרה בשדה המוזיקה אינן מוענקות ישירות למשתתפים אלא, בראש ובראשונה למוצרים, כלומר ליצירות במקרה זה. כדי שהשדה יפעל צריך להיות הון מסוים שעליו נאבקים. ההון בשדה המוזיקה הוא איכות, זה סוג של הון. צריך שיהיו שחקנים שיהיו מוכנים להילחם על ההון ויבינו את המשמעות של המאבק. בורדייה טוען שמכיוון שההעדפות של הקהל משתנות במשך הזמן השחקנים צריכים להשתמש באסטרטגיות שונות כדי להישאר במשחק הייצור (בורדייה 2005, 114).

המוזיקה של הביטלס זכתה למעמד של מונופול בשדה המוזיקה הפופולרית. הקאנון של הביטלס נחתם ב-1970 והוא כולל 14 אלבומים רשמיים. כשיש קורפוס חתום זהו הישג שכן זה תורם לחיי נצח, אך מצד שני הקאנון מוציא עצמו מהמציאות האמתית. הביטלס מצד אחד שומרים על הקנוניזציה של התקליטים שלהם ומצד שני מוציאים כל הזמן אנתולוגיות חדשות שממשיכות את הקיום של הביטלס. מתקיים פה ערבוב משונה של קיום ממשי וקיום וירטואלי (וגנר 2008, 15[מספור שלי]).

איך שחקן מסוים בשדה מצליח להשיג מונופול? לשם כך צריך לבחון את תהליך פיתוח הטעם האישי של כל צרכן. ההעדפות של הצרכן נקבעות כתוצאה מהמפגש בין טעמו של האמן לבין טעמו של הצרכן (בורדייה, 2005, 155). הביטלס הצליחו בשנות השישים והשבעים לייצר מונופול מוזיקלי בשדה המוזיקה הפופולרית. הם הצליחו לקלוע לטעם האישי של הקהל. למרות שהם התחילו כלהקה מהפכנית, הם שמרו על הסטטוס קוו ויישרו קו עם המגמה השמרנית יותר של הרוק.

אם נחזור לדברים שנאמרו במבוא נוכל לראות שחל שינוי גדול ביחס למוזיקה פופולרית במחצית השנייה של המאה ה-20. כתוצאה משינויים היסטוריים, תרבותיים וטכנולוגיים הפכה מוזיקה פופולרית למוערכת יותר. כיום מוזיקה פופולרית ממלאת תפקיד חשוב בתרבות בעולם המודרני: היא מספקת צרכים תרבותיים ואסתטיים של מאזינים רבים ומגוונים, היא נגישה והיא ומספקת הנאה מיידית למאזיניה.

סיפורה של להקה: "אם לא היו הביטלס לא היה שום דבר" (מרקי ראמון, מתופף להקת הפאנק הראמונס, בביקורו בישראל בשנת 2008

הסיפור של להקת הביטלס הוא סיפורה של החברה המערבית המודרנית. ארבעת חברי הלהקה: ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר (ריצ'רד סטארקי ג'וניור) מילאו תפקיד מרכזי בתרבות החל משנות ה-60. אין הרבה דמויות ותופעות בתרבות הפופולרית המודרנית שיש לגביהן קונסנזוס על-גילאי, חוצה יבשות ותרבויות כמו הביטלס (היילברונר, 2008א, 13). הלהקה השפיעה רבות על מוזיקת הרוק והפופ וגרמה למהפך גדול בהיסטוריית המוזיקה.

ההערכה למוסיקה של הביטלס נבעה מהיכולת שלהם להטמיע את ההשפעות השונות בצליל ייחודי משלהם, ולשלב את הקול הזה עם מלודיה ועם הבניה מחושבת של השירים נוסח תעשיית המוזיקה הפופולרית. הלכידות החזקה בנגינה ובזמרה של ארבעת חברי הלהקה וכן שיתוף הפעולה היצירתי בין ג'ון לנון לפול מקרטני הפכו את הביטלס להצלחה אדירה. נוסף על כך, הביטלס עבדו עם מפיק מוזיקלי צמוד, ג'ורג' מרטין, שתרם רבות לעיבודים על ידי שימוש בטכניקות אולפן מתוחכמות (רגב 2005, 51).

ההצלחה של הביטלס לא הייתה מוגבלת לבריטניה משם הם התחילו את דרכם. מראם החיצוני נעשה סמל לחיקוי, כשרונם והשימוש שהם עשו במדיום חדש יחסית (מוזיקת פופ-רוק המשולבת בטכנולוגיה מתקדמת לזמנה) והתקופה בה הם פעלו הפכו את הביטלס, גם שנים רבות לאחר שהתפרקו, לגוף המשפיע ביותר במוזיקה הפופולרית של המאה ה-20 (היילברונר, 2008א, 13).

להקה לכל המשפחה

דורות רבים גדלו על המוזיקה של החיפושיות. גם היום, כהורים, אנחנו מגדלים דור חדש ואחת החוויות המענגות עבורנו כהורים היא להנחיל לילדינו את הבסיס המוסיקלי הנכון לדעתנו. בשנות השישים חל שינוי בצרכים המוזיקליים של דור הבייבי בום (שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה). דור הבייבי בום מזוהה עם דחייה או הגדרה מחודשת של ערכים מסורתיים. ילידי הדור מצאו שהמוזיקה שלהם, לרוב מוזיקת רוק אנד רול, הייתה ביטוי לזהות של הדור שלהם. הרדיו-טרנזיסטורים היו מכשירים ניידים אישיים שאפשרו למתבגרים להקשיב לביטלס, שהיו פופולריים פחות בקרב הוריהם, בני הדור שקדם למלחמת העולם השנייה.

אבל הביטלס לא היו להקה מרדנית כפי שמקובל לחשוב. הביטלס נמנעו מהבעת עמדות חברתיות או פוליטיות, והמצוקה של החלשים בחברה לא עניינה אותם. גם האסטרטגיה השיווקית שלהם הייתה כזו שמטרתה הייתה למנוע חיכוכים וליצור הסכמה רחבה. הביטלס פנו אל המכנה המשותף המאחד את כל החברה המערבית בשנות השישים הסוערות. ככאלה, הם גם קידשו את מוסד המשפחה. כמו כן, בשנות השבעים התפשטה הסיסמה "לגדול עם הביטלס". רבים יכלו להזדהות עם לפחות אחד מחברי הביטלס: רינגו הביישן, מקרתני המקסים והלבבי, האריסון האינטלקטואל ולנון המריר והעוקצני (היילברונר 2008, 58).

נוסף על כך, ההתפתחות המהירה של שוק הצריכה בשנות החמישים גרמה לכך שקבוצות מרדניות היו זקוקות למוצרי טכנולוגיה וצריכה כדי להביא את מחאתם (רדיו, גיטרות, אולפני הקלטה). מצב זה אפשר לבעלי השליטה (בעלי חברות תקליטים ואולפני רדיו) לתעל את רגשות הזעם של המשתמשים בהם לכיוונים מתונים יותר. הביטלס, היו נתונים לכל אורך שנות קיומם לשליטת חברות התקליטים והאולפנים. גם אם היו בביטלס אלמנטים מרדניים הם כנראה נכחו רק בחודשים הראשונים והצלחתם האדירה סייעה להעלימם סופית (היילברונר 2008, 56).

הביטלס קראו להתגבר על מחלוקות ולנסות ליצור חברה מאוחדת והרמונית (אלה המסרים העיקריים בסרטים "צוללת צהובה" ו"מסע הקסם המסתורי"). הם אומנם יצאו נגד הכאב והקושי בעולם, אבל המחאה שלהם הייתה שקטה. הם סירבו להזדהות עם מהלכים פוליטיים או מלחמתיים וניסו למצוא דרכים משלהם להתמודד עם המאורעות הסוערים של שנות השישים.

היילברונר (היילברונר 2008, 57) מביא את דבריו של המלחין ונגן הפסנתר אברהם צ'אסינס שחקר את תרבות הביטלס בשנת 1965 בארצות הברית, והציע למשפחה האמריקאית הממוצעת להטמיע את המוזיקה של הביטלס כבסיס להרמוניה משפחתית. הוא הבחין שהביטלס גורמים למתח וחיכוכים במשפחה והמליץ להורים להקשיב ללהקה וללמוד עליה.

גם כיום, התרבות הישראלית מעודדת את ההורים להקשיב לביטלס עם ילדיהם. בשנים האחרונות מתרחש בתרבות הישראלית תהליך מעניין הנוגע להנחלה של המוזיקה של הביטלס לילדים. הביטלס משמשים חומר להופעות לילדים, תערוכות לילדים וסדרות טלוויזיה פופולאריות לילדים. להלן כמה מהפעילויות הבולטות בתחום:

  1. פסטיבל הביטלס השנתי בחולון: הפסטיבל, המושך אליו קהל צעיר ובוגר של חובבי מוסיקת הביטלס, נערך מאז שנת 2008 מידי שנה בחודש מאי בחולון. הפסטיבל נערך במשך שלושה ימים של הופעות, הרצאות ואפילו תצוגת אופנה. בפסטיבל לוקחים חלק מידי שנה מעל ל-100 משתתפים, ביניהם היו עד כה זמרים, להקות ויוצרים מהטובים בישראל.

  2. תערוכה בנושא הביטלס במוזאון הילדים בחולון: המוזיאון יצר תערוכה אינטראקטיבית לכל המשפחה שמוקדשת לביטלס ולמוזיקה. (בייעוצו של יואב קוטנר). התערוכה משלבת ידע, האזנה ויצירה.

  3. ביטלס לכל המשפחה: להקת מג'יקל מיסטורי טור מופיעה למעלה מ-15 שנים בהופעות לילדים.

  4. תוכניות טלוויזיה: ספיישל ביטלס בערוץ הילדים 2012, רוקדים עם כוכבים 2012: ספיישל ביטלס, השמינייה היא סדרת טלוויזיה ששודרה בשנים 2005–2007 לערוץ הילדים. שירי הביטלס שימשו כפס קול עבור פרקי הסדרה. גיורא חמיצר, יוצר הסדרה הוא חובב ביטלס מושבע והוא דאג להכניס לפס הקול את כל שירי הביטלס על מנת להראות את הקשר בין דור השמינייה והדור של הוריהם (ומן הסתם גם כדי לחבר יותר בין הצופים הצעירים והוריהם).

  5. הרצאות לילדים בשבת בבוקר: במועדון האוזןבר בתל אביב ובסינמטק תל אביב.

מחקרון: ניתוח ראיונות עם הורים שמשמיעים את הביטלס לילדיהם

ההורים שראיינתי כולם העידו שההקשבה לביטלס היא חוויה משפחתית: זה מתחיל עם ההורה עצמו שהוא מעריץ של הביטלס, והוא רוצה שגם הילדים שלו יעריצו את הביטלס. ההורים שרואיינו אמרו: "אני שמעתי את המוזיקה הזו עם ההורים שלי ועכשיו חשוב לי לשמוע את אותה מוזיקה עם הילדים שלי".

אפשר להשוות את החוויה של ההורה המקשיב עם ילדו למוזיקה לחוויה של קריאת ספר: מבחינת המבוגר מדובר במפגש שמעורר חוויה רגשית ייחודית עם העבר. החוויה הזו מעניקה למבוגר אישור חוויתי בנוגע למהלך הזמן ולרצף הדורות שהוא תמצית החוויה הנוסטלגית המודרנית (דר 2007, 25).

ההורים רוצים לשמר מסורות עליהן הם גדלו וחשוב להם שהילדים שלהם יכירו ויאהבו את הביטלס. הסיבות שההורים מונים הן רבות: חלקם מספרים שהם מנהלים שיח עם הילדים על המילים והמשמעויות, חלקם אומרים שהילד לומד שפה חדשה ויש הטוענים שזו מוזיקה איכותית ושהביטלס מהווים בסיס חינוכי ומוזיקלי שחשוב להם להעביר לילדיהם. ההורים מתייחסים גם לערכים שחשוב להם להעביר לילדים תוך כדי הלימוד המוזיקלי: ערכים של שלום והרמוניה, היחס הנכון לכסף ולאהבה, קבלת האחר ועוד.

כאן המקום לשאול, מהן האופציות המוזיקליות שיש להורים בתרבות הישראלית היום? אם אנחנו בודקים את ההיצע המוזיקלי לילדים בגילאי בית ספר יסודי, אין כיום בתרבות מוזיקה שפונה ישירות לקהל היעד המובחן הזה. להורים אין מסורת ישראלית להישען עליה (אפשר אולי לראות את להקת כוורת כמעין מקבילה ישראלית לביטלס). מאחר שבארץ חסרה מסורת מוזיקלית כזו, התרבות אימצה את הביטלס ובנתה סביבה רפרטואר שלם של דימויים וביטויים.

נוסף על כך, אפשר לאפיין את ההורים שמשמיעים את הביטלס ולשייך אותם למעמד כלכלי בינוני-גבוה (כמו הבורגנות). סביר להניח שאלו הורים שלא ישמיעו לילדים מוזיקה פופולרית מז'אנרים אחרים. עבור אותם הורים, הביטלס מייצגים את העולם המערבי ואת המסרים האוניברסליים שמבחינתם כל בן-תרבות צריך להכיר. מדובר בתרבות שלמה של דימויים שיש סביב הביטלס בנוסף למוזיקה.

התופעה הזו מעניינת גם בהיבט של תפישת הילדות: אותם הורים בעצם בחרו עבור ילדיהם איזו מוזיקה חשוב שהם יכירו. בעולם שבו ילדים נתפשים כמרכזיים ושדעתם נחשבת ביותר, הדבר מעט תמוה. העובדה שאנחנו לא עוסקים כלל בילדים ובעמדה שלהם כלפי הנושא יכולה להעיד על סוג של אילוץ שנכפה על הילדים. אפשר לומר שזה מעין פולחן הדומה לפולחן דתי. זו הדת האזרחית וזו בחירה פוליטית של הורים להשמיע לילדיהם את הביטלס. מצד שני, אין הרבה מצבים שהורים לילדים בגיל בית ספר יסודי מצליחים ליצור קרבה כה מיוחדת ואינטימיות כה משמעותית כמו בהקשבה משותפת למוזיקה. מדובר ברגעים מיוחדים ואישיים שלא ניתן למדוד אותם בשום קנה מידה.

בנוסף לפן האישי והמשפחתי חשוב לציין שבעולם שבו התקשורת היא בעיקר דיגיטלית, הורים רבים רוצים ללמד את הילדים שלהם ליהנות ממוזיקה "כמו פעם", ללא הסחות דעת מיותרות. ההורים מאוד רוצים להוכיח שההורות שלהם מיוחדת ויוצאת דופן.

בהקשר זה מעניין לציין את המושג "תרבות צריכת הראווה" אותו טבע ורסטן בונדה ובלן (1929-1857). ובלן היה כלכלן וסוציולוג אמריקני ממוצא נורווגי והוא טען שאנשים באופן טבעי רוצים לזכות בהערכה ולשם כך יש צורך בראיות. הראיות משמשות לא רק כדי להרשים אחרים, אלא גם לבנייה ושימור של שביעות רצון עצמית (ובלן 2000, 70). הראייה הזמינה ביותר לחוזק (כלכלי, חברתי או ערכי) היא הדרך בה האדם מנהל את חיי הפנאי שלו. הכוונה היא לא לראיות חומריות, אלא לראיות הנחשבות למעין-למדניות או מעין-אמנותיות (ובלן 2000, 74). מי שבוחר להשקיע מזמנו ולהקשיב למוזיקה עם ילדיו נחשב גם למשקיען וגם לאדם שיש לו את הפנאי הרגשי והמעשי להקדיש למשימה. הורים שמשמיעים לילדיהם את הביטלס עושים מאמצים רבים: הם מקשיבים לביטלס עם הילדים בנסיעות, לפני השינה ובסופי שבוע.

מניתוח הראיונות והרקע התיאורטי הנוגע למוזיקה פופולרית ולתרבות הביטלס לילדים בישראל ניתן להסיק שתרבות הילד משמרת מודלים תרבותיים מעולם המבוגרים: המוזיקה של הביטלס עברה מעולם המבוגרים לעולם הילדים. המגמה של השמעת הביטלס לילדים כיום עונה על צרכים תרבותיים, מוזיקליים וחינוכיים של ההורים. ההורים הם אלה שמנהלים את הרושם של עצמם, של הילדים שלהם ושל המשפחה שלהם.

סיכום

הורים רבים כיום משמיעים את הביטלס לילדיהם. סוגיה זו עניינה אותי באופן אישי. כשהתחלתי להשמיע את הביטלס לבתי גיליתי שאני לא היחידה. מסתבר שהורים רבים שותפים לתופעה ומסתבר שבתרבות יש המון אירועים שתומכים בנטייה הזו. סקרנה אותי העובדה שגם כעבור יותר מחמישים שנה השירים של הביטלס נשמעים רעננים ונגישים. השירים שלהם הרמוניים וגם כשהם מאד פשוטים הם נורא יפים. השילוב של הקולות, המנגינות והמילים הוא קסום ומהנה עבור הורים וילדים.

החלטתי לבחון את הנושא וההיפותזות של המחקרון שערכתי התגלו כנכונות: המסרים של הביטלס עדיין נתפסים כמתאימים לערכי המשפחה, המוזיקה של הביטלס מחברת בין דור ההורים ודור הילדים והביטלס נתפסים כתו איכות. עם זאת, לאחר סקירה של התהליכים ההיסטוריים והסוציולוגיים שהתרחשו בתרבות החל מהמאה ה-18 ועד היום אפשר להבחין שישנם כוחות נוספים המשפיעים על תופעת הביטלס לילדים בישראל. כפי שמעמד הבורגנות דאג לניהול הרושם ורכש מוצרים המעידים על הבנה אומנותית כך הורים בישראל שמשמיעים את הביטלס לילדיהם דואגים לא רק לחינוך ילדיהם, הם בעצם משקיעים בניהול הרושם שלהם באופן שתואם לעמדותיהם.

שני דברים שמעניין יהיה לבדוק בעתיד הם: הקשר בין הערך המקצועי של המוזיקה (מה מבקרי מוזיקה ומוסיקאים חושבים על התופעה) לבין החוויה של האדם שתופס את עצמו כמבין במוזיקה הזו. ודבר נוסף, כיצד ניהול הרושם הזה מבטא ערכים חילוניים והאם לא מדובר על סוג של פולחן, באצטלה של "דת אזרחית".

איור: נועם מרזוק

ביבליוגרפיה

בורדייה, פייר, 2005 [1976]. "על כמה מתכונות השדה". בתוך שאלות בסוציולוגיה. (תרגום) אבנר להב. תל אביב: רסלינג, 119-113.

בורדייה, פייר, 2005 [1976]. "המטמורפוזה של הטעם". בתוך שאלות בסוציולוגיה. (תרגום) אבנר להב). תל אביב: רסלינג, 164-155.

דר, יעל, 2007. "הזדקקויות בין-דוריות בספרות הילדים המודרנית". עולם קטן 3, 30-13.

היילברונר, עודד, 2008. "הביטלס: להקה לכל המשפחה או מנהיגי מהפכה?" תו+: מוסיקה, אמנויות, חברה, 11, 2008, 59-54.

היילברונר, עודד, א2008. אנגליה חולמת: הביטלס, אנגליה ושנות השישים. ירושלים : כרמל.

ובלן, תורסטין, 2000 [1953]. "'פנאי לראווה'. התיאוריה של מעמד 'בעלי הפנאי' מחקר כלכלי של מוסדות". בתוך תרבות, תקשורת ופנאי בישראל. (עורכים) אליהוא כץ, יצחק ינוביצקי. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 83-69.

וגנר, נפתלי, 2008. "הביטלס – החיים שלאחר המוות: תחיה או החייאה"? היסטוריה ותיאוריה, 10- אוקטובר 2008. 19-1 [מספור שלי].

וולטר, בנימין, 1936 [1987]. יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רגב, מוטי, 1995. רוק מוזיקה ותרבות. תל אביב: זמורה-ביתן.

Lynes, Russell, 1980 [1949] “Art and Fashion Cheap and Popular”. The Tastemakers. Dover: New York, 65-80.


90 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול