מבוא
אפתח את המבוא לעבודה זו בציטוט מדבריו של מנחם פרי: "מומו הוא מניפסט אידאולוגי, בלבוש של מיתולוגיה מודרנית, הקורא לחברה המודרנית להתעשת, לחזור אל הערכים האנושיים, ולא לקדש את ההישג, החומר והטכניקה" (פרי 1998, 34). מומו הוא סיפור על ילדים, אבל הוא גם סיפור על מבוגרים. בשמו המלא: "מומו, או הסיפור המוזר על גונבי זמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב" הוא סיפור על ההווה, על העבר ועל העתיד. המשפט הראשון בגב הספר מתאר זאת בצורה בהירה: "זהו סיפור על חיינו כיום; ייתכן שכבר קרה וייתכן שהוא רק עומד לקרות".
המקור נכתב על ידי הסופר מיכאל אנדה בגרמנית ופורסם בשנת 1974. בעברית הספר יצא לאור ב-1983. אנדה היה יוצר פורה וכתב לילדים ולבני נוער. ספריו תורגמו לשפות רבות וכן עובדו לסרטי קולנוע. הוא ידוע בעיקר בספר הפנטזיה המצליח שכתב "הסיפור שאינו נגמר" שיצא ב-1979 וזכה להצלחה רב, ואף הסרט שבעקבותיו הצליח מאוד. עם זאת למיטב ידיעתי מומו הוא לא ספר שרבים מכירים ועובדה זו לבדה משכה אותי לקרוא אותו ולגלות אם מדובר ביצירה שנשכחה כי לא היה בה ערך ספרותי או כפי שג'יימס גו'יס טען "טעות היא פתח לתגלית".
בהיבט המחקרי יש לדעתי מקום למחקר נוסף ומעמיק ביצירה מומו. אומנם קיימים מחקרים שעסקו ביצירה, אבל מעטים מאוד ניתחו את היצירה מההיבט הפמיניסטי. במוקד הדיון של עבודה זו אבחן את הביקורת החברתית של אנדה על החברה המודרנית מתוך הדיון בהיבטים הפמיניסטיים והפנטסטיים שביצירה. באופן ספציפי יותר אתמקד בשאלה כיצד הקריאה הפמיניסטית במומו מכוננת כינון עצמי של סובייקט.
כשאנו עוסקים בקריאה נשית ופמיניסטית עלינו להבין שכל קריאה כזו היא מעשה חתרני שמתנהלים בו יחסי כוחות. יחסי הכוחות הם בין הטקסט לבין הקורא האידאלי ובין ההשפעה של הסביבה לבין הפסיכולוגיה או המגדר (לובין 2003). הטענה המרכזית שלי בעבודה הזו תהיה שהפואטיקה הפנטסטית והבינארית של אנדה היא זו שיוצרת את האפשרות לכינון של סובייקט.
בהקשר הזה ברצוני לתאר את שדה המחקר שבו אנו עוסקים. במקרה שלפנינו מדובר בשני שדות: השדה הספרותי והשדה של הביקורת הפמיניסטית. השילוב בין שני שדות המחקר הללו פותח בפני קהל של ילדים ושל מבוגרים אפשרויות קריאה וניתוח מעמיקות. במחקר התיאורטי חשוב להגדיר את המושג "פמיניזם" ואת המושג "ביקורת הספרות הפמיניסטית". מוי מגדירה פמיניזם כתנועה פוליטית התומכת במטרות של תנועת הנשים החדשה שצמחה בשנות ה-60 המאוחרות, ואת הביקורת הפמיניסטית היא מגדירה כסוג ספציפי של שיח פוליטי (ביקורתי ותיאורטי) המגויס למאבק בפטריארכיה ובסקסיזם. כלומר, לא מדובר רק בעיסוק בנושא המגדר בספרות, אלא בגוף ידע רחב ומשמעותי הרבה יותר (מוי 2005).
לסיום חלק זה, להלן האופן שבו אציג את הדיון. ראשית אציג את הרקע התיאורטי לדיון. הרקע יעסוק בקשר בין תחומי המחקר נשים וילדים ובין ביקורת הספרות הפמיניסטית. בהמשך אעסוק בדמותה של מומו ובאפיונים של סוגת הפנטזיה לילדים. לאחר מכן אדון בתפיסת הזמן והמרחב ביצירה ובסוף בחזון החברתי והכלכלי של אנדה (כשכל הסוגיות נידונות מתוך ראייה ביקורתית-פמיניסטית). אני מאמינה שניתוח היצירה בדרך הזו ישפוך אור חדש על הרעיונות המהפכניים של אנדה הרלוונטיים גם לימינו.