מבוא
ספרות הילדים העברית היא תופעה חדשה יחסית, שכן בתחילת המאה ה-20 השפה העברית עדיין נאבקה על מקומה כשפת דיבור, לא כל שכן כשפת ספרות חילונית. בחזון של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, ושל אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל, מילאו ילדי הגיל הרך תפקיד מרכזי. בעוד שהוריהם היו דוברי שפות שונות והגיעו ממדינות שונות, ילדיהם למדו את השפה העברית בגן ולימדו את הוריהם בבית. הגאווה בילדים דוברי העברית הייתה עצומה. במהלך העשורים שקדמו לקום המדינה הלך וגדל מספר הילדים דוברי העברית, עד שבנובמבר 1948 הגיע שיעור הילדים בגילאי שנתיים עד 14 אשר דיברו בעברית כשפה יחידה ל-93.4% (שביט, 2010).
קולו של הילד העברי, אם כן, היה חשוב מעין כמוהו, אך מי ששם את הדברים בפיו של הילד היה הסופר, אדם מבוגר. בהקשר זה ספרות הילדים שונה מספרות המבוגרים. אומנם הנמען הרשמי של ספרות הילדים לגיל הרך הוא הילד, אך למעשה פונה היא גם לנמען המבוגר, שהרי הוא זה המקריא את הסיפור לילד. מצב זה יצר מערכת כפולה של נמענים שהקשרים ביניהם יכולים להסגיר גם כוונות אחרות (סצ'רדוטי,1997).
מערכת הנמען הכפול אפשרה את האופציה לעסוק גם בנושאים רציניים בספרות הילדים, ובדרך זו חדרו אידאולוגיות וסוגיות פוליטיות (ציוניות בעיקר) לתודעתם של הילדים דוברי העברית (דר, 2018). בעבודה זו אבקש להתחקות אחר לשונו של אותו דובר ילדי דרך סיפוריה של ימימה אבידר טשרנוביץ לגיל הרך, ובאמצעותם לבחון את התמורות שחלו בדיבורו של הילד העברי החל משנות ה-30 ועד לשנות ה-90 של המאה העשרים.
השאלה המרכזית שאותה אבקש לברר הינה כיצד בא לידי ביטוי קולו של הילד ביצירותיה של טשרנוביץ, ומיהו ומהו האפיון של אותו דובר ילדי. המתודה המחקרית המיושמת במחקר זה לקוחה מתחום הבלשנות, כלומר מניתוח הטקסט הספרותי כאירוע לשוני שיש בו פונקציות דומיננטיות כאלה ואחרות. ארבעה סיפורים של טשרנוביץ ישמשו כאבן בוחן לתיאוריה המוצגת, כל אחד מתקופה אחרת ביצירתה: "ביקור הצעצועים" (1936), "ענת רוצה את הירח" (1962), "הלו סבתא זו אני מדברת" (1984) ו"סבתא יצאה מהחלונות" (1997).
ימימה אבידר טשרנוביץ (1997-1909) הייתה אחת מסופרות הילדים הפוריות ביותר שכתבו לילדים בגיל הרך. היא נולדה בווילנה שבליטא ועלתה לארץ בשנת 1921. כבר מגיל צעיר פרסמה שירים, סיפורים ואגדות לילדים בשפה העברית, ואף ניהלה גן ילדים. בשנת 1982 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, ובשנת 1984 זכתה בפרס ישראל (לקסיקון הספרות העברית החדשה).
בניתוח היצירות אנסה לעמוד על משמעותן של התמורות הלשוניות בשיח של הילד עם סביבתו, ועל המסקנות שאפשר להסיק מהן בנוגע לעמדותיה של המחברת כלפי עולמו של הילד, של המבוגר והיחסים ביניהם. ראשית, אפתח בדיון אודות מבנה השיח בספרות הילדים, ולאחר מכן אעסוק בסיפורים עצמם ובניתוח סיטואציות השיח. אציג גם את הסוגייה הבין דורית ולסיום אנסה לגבש תובנות חדשות בדבר קולו של הילד העברי-ישראלי.
הלשון כמושא מחקר העומד בפני עצמו בחקר ספרות הילדים לא נחקר רבות. אומנם יש בנמצא מחקרים העוסקים בלשון, אך המחקר הלשוני הוא בדרך כלל שולי ולרוב נעשה במסגרת שימושה של השפה ככלי להעשרת לשונו של הילד, ולא כניתוח תרבותי או בלשני העוסק בשיח (שורצולד, 1988). כמו כן, העיסוק בלשון נראה בעיקר בתחום השירה לילדים ולא הסיפורת. ניתוח יוצא דופן שכזה יכול לתרום נקודת מבט חדשה ביצירתה של טשרנוביץ לילדים לגיל הרך, ולסייע בהבנת התהליך שעבר על קולו של הילד העברי לאורך המאה העשרים.
פרק א: מבנה השיח בספרות הילדים
טשרנוביץ היתה ידועה בקרבתה למושאי כתיבתה, הילדים. יומניה הגנוזים שנמצאו לאחר מותה על ידי בנותיה וראו אור בשנת 2003 מספקים תמונה אותנטית אודות אישה שהילדים ועולמם הייחודי היו חלק מרכזי בחייה. כך כותבת בתה דנה אבידר באחרית הדבר:
כשמלאו לאמא שמונים, ערכנו לה מסיבה רבת משתתפים בסימן 'ילדה בת שמונים עושה יומולדת'. שהרי ברוחה הצעירה תמיד, בחיבור שלה לעולם הילדים, לדמיון ולדימויים של עולם זה, לשפתם של קוראיה, סימנה אמא לכולנו מסר ברור: היא אינה מוכנה לקחת חלק בסבלו של עולם המבוגרים. היא רוצה להימצא תמיד באווירה של ילדות מאושרת וטובה, לספר אגדות, להינשא על כנפי הדמיון, לראות את הטוב שבחיים, להאמין בכל אדם – בקיצור: להיות ילדה (טשרנוביץ, 2003, 214).
בהציגו את התאוריה אודות מרכיבי השיח, הבחין הבלשן רומן יאקובסון (1982-1896) בשישה גורמים המשתתפים בכל אירוע לשוני, וכך הוא תיאר את התהליך: המוען (addresser) שולח שדר (message) אל הנמען (addressee). כדי שהשדר יפעל, דרוש לו הקשר (context). השדר צריך להיות מילולי או כזה הניתן למימוש במלים ולשם כך דרוש צופן (code), המשותף כולו (או לפחות בחלקו) למוען ולנמען. ולבסוף, נחוץ מגע (contact) – ערוץ פיזי וקשר פסיכולוגי בין המוען לנמען, המאפשר לשניהם ליצור תקשורת ולקיים אותה (יאקובסון, 1970). את כל הגורמים האלה, הכרוכים בהכרח בתקשורת הלשונית, אפשר להציג בסכמה הבאה:
📷
📷
בהתאם לגורמים הללו מתקיימות שש פונקציות לשוניות: האמוטיבית מתמקדת במוען, הקונאטיבית ממוקדת בנמען, הפואטית מתמקדת בשדר, הרפרנציאלית בהקשר, המטא-לשונית בצופן הלשוני של השפה והפאטית במגע. יאקובסון טען כי למרות שאנו מבחינים בין שישה אספקטים בסיסיים של הלשון, קשה מאוד למצוא שדר לשוני הממלא פונקציה אחת בלבד (יאקובסון, 1970). גם סצ'רדוטי ציינה זאת, אך ייחסה עובדה זו לכך שספרות הילדים היא ייחודית שכן יש לה יותר מנמען אחד (סצ'רדוטי, 1997). להלן הסכימה המקבילה של פונקציות הלשון:
📷
בנוסף, ראוי לציין את הפרספקטיבה הטקסטואלית. ישנן כמה רמות של מרחב פרספקטיבי: פרספקטיבה חוץ-טקסטואלית, נקודתית, מתחנכת ופנים-טקסטואלית. הפרספקטיבה תקבע על פי הקירבה או הריחוק של הנמען המבוגר מהטקסט (סצ'רדוטי, 1997).
השיח הילדי עד שנות ה-50 היה מצד אחד משועבד לצרכים הלאומיים, אך מצד שני החלו להישמע גם קולות אחרים בשיח הספרותי והחל ויכוח בנוגע לקולו של הילד. משנות ה-50 חל שינוי מהותי במקומו של השיח הילדי כאשר זה נכנס פנימה, אל הבית ואל חיק המשפחה (דר, 2018). במקביל, ספרות הילדים העברית בעלת הטון הפוליטי שבה קולו של הילד היה חלק מהקולקטיב, עברה שינוי ובעשורים הבאים הילד בספרות נתפס כאינדיבידואל המוזמן לבטא את דעותיו ואת תחושותיו.
הסוגיות המוצגות כאן נוגעות לשני אלמנטים בשיח הילדי – הפונקציה שלו והמיקום שבו הוא מתרחש. ישנם כמובן עניינים נוספים הקשורים לניתוח השיח, כגון אל מי מופנה הדיבור, מה טיבו ובאיזו סיטואציה הוא מתקיים. נושאים אלה ידונו בהרחבה בפרק ניתוח הסיפורים, אשר יהוו מקרה בוחן מסייע להבנת קולו של הילד והתמורות שחלו בו.
פרק ב: מקרה מבחן – קולו של הילד בסיפוריה של ימימה אבידר טשרנוביץ לגיל הרך
1. "ביקור הצעצועים" 1936
את סיפוריה הראשונים לגיל הרך כתבה טשרנוביץ בתקופה בה עבדה כגננת, ומרביתם התפרסמו תחילה בשבועון דבר לילדים. ספרה הראשון, "סיפורים לרמה", הופיע בשנת 1936, וכלל שבעה סיפורים וביניהם הסיפור "ביקור הצעצועים". הסיפור מתאר את הילדה רמה השוכבת חולה במיטתה, ואת הצעצועים שדואגים לה ומבקרים אותה. ניתוח הסיפור לפי המודל הלשוני של יאקובסון שתואר בפרק הקודם, מצביע על כך שהפונקציה הדומיננטית בסיפור היא קונאטיבית, קרי, ממוקדת בנמען. עם זאת, ההתמקדות בשיח הילדי המתקיים בטקסט מגלה כי הוא לא מתקיים בפיהם של בני אדם, אלא בפי הצעצועים.
הסיפור נפתח בקולו של מספר כל-יודע המתאר את הדברים אותה נהגה רמה לעשות בעבר (לשחק, לבנות, להקפיץ את הכדור ולסדר את הקופסאות ואת הצדפים). באמצעות הצעצועים המואנשים מוצג הקונפליקט המרכזי כבר בראשית הסיפור, באמצעות השאלה "מה קרה לרמה?" (טשרנוביץ, 1995, 35). המתח נבנה באמצעות השיחה בין הצעצועים לבין עצמם שמנסים לברר מדוע רמה לא באה לשחק איתם כפי שנהגה לעשות בכל בוקר: "ומה קרה עכשיו? מדוע רמה איננה באה?" (טשרנוביץ, 1995, 35). קולה של רמה עצמה לא נשמע לאורך כל הטקסט, ורק אחרי שהרופא מפציר בה היא לוחשת, "הצעצועים שלי" (טשרנוביץ, 1995, 40).
בבואנו לעסוק בלשונה של ספרות הילדים חשוב לציין כי לשון הילדים היא "ריגושית" כפי שמכנה אותה פרוכטמן. הכוונה למילים בעלות מטען רגשי הפונות אל רגשותיו של הנמען (פרוכטמן, 1990). בסיפור "ביקור הצעצועים" ניתן לראות שימוש רב במילים "ריגושיות", למשל בתיאור של מצב הצעצועים כשרמה לא באה לבקר אותם (הדגשה שלי): "שוכבים הצעצועים בארגז שעל המרפסת. ביום – השמש לוהטת, בלילה – הטל מרטיב את כל הצעצועים" (טשרנוביץ, 1995, 35). במשפט שלפנינו מופיעים שלושה פעלים בזמן הווה. אמנם הפעלים אינם מציינים דרגה גבוהה של פעילות, אבל הם מעצימים את האפקט הרגשי שגורם לקוראים להתעצב על מצבם של הצעצועים (פרוכטמן, 1990).
הסצנה מתרחשת בבית, בחיק המשפחה, אבל קולה של רמה הילדה אינו נשמע. אם נשתמש במונחים של סצ'רדוטי נוכל לומר כי הפרספקטיבה של הנמענים המבוגרים (האם והרופא) היא נקודתית. הם מתפקדים בשיח, אבל באופן שולי. נושא הסיפור וההאנשה של הצעצועים מקרבים את הנמען הילד אל הסיפור. סגנון הכתיבה קולח ובהיר והשיח בין הצעצועים הוא השיח המרכזי המכבד את הילד ובה בעת מלמד אותו ערכים אנושיים וחברתיים של עזרה לזולת ודאגה לאחר.
2. "ענת רוצה את הירח" 1962
סיפור זה אשר יצא לאור ב-1962 בקובץ "סיפורים לניבי" משמש מקרה בוחן מעניין לחקר השינוי שחל בדיבור הילדי. הסיפור מתאר את הילדה ענת הישנה אצל חברתה ניבי. ענת מתגעגעת להוריה ומבקשת מהירח התלוי בשמיים לבוא ולשחק איתה. מכאן העלילה מתפתחת כאשר הצעצועים מנסים להוריד את הירח לענת. ניתן לראות בסיפור עדות למגמתה של טשרנוביץ (ושל סופרים נוספים בתקופה זו) לעסוק בילד או ילדה אינדיבידואליים, בעלי קול משל עצמם. ענת מביעה את רצונה בלשון אקטיבית: "אני רוצה את הירח" (טשרנוביץ 199,5, 87), אך למרות הביטוי התקיף, כביכול, היא לא ממש אקטיבית בסיפור. מי שפעיל ועושה עבורה אלו הצעצועים שגם כאן מואנשים, כמו הצעצועים ב"ביקור הצעצועים".
אומנם טשרנוביץ מתעתדת להביע בסיפורה רגש וחוויה אישית של ילדה אחת ייחודית, אך אין זה דבר פשוט. ביטוי לקונפליקט הזה שבין היחיד לחברה אפשר לראות ביומן גן הילדים של טשרנוביץ משנת 1936. וכך היא כותבת: "הקונפליקט בין החיים הסוציאליים בגן והחיים האינדיבידואליים של כל ילד וילד בעינו עומד. צריך לגשש ולמצוא את הסינתזה" (טשרנוביץ, 2003, 188). בסיפור "ענת רוצה את הירח" ניתן לחוש ברגש הזה, הקולקטיבי, שמרחף לו בסיפור, ובהתנגשות הזו של היחיד עם הכלל. הרגש הזה בולט במיוחד בסצנה שבה הירח מסרב לבקשתם של ענת והצעצועים (הדגשה שלי): "שלום לענתי ושלום לכל הצעצועים. זה אני הירח מדבר אליכם. שמעתי שענתי קראה 'אני רוצה את הירח!' אך לא אוכל לבוא, אני מאוד עסוק. יש לי ילדים בעולם כולו, ועל כולם צריך אני להשגיח, ועל כולם צריך אני לשמור..." (טשרנוביץ 1995, 90).
לעומת רמה ב"סיפור הצעצועים" שלחשה בקושי, כאן ניצבת ילדה ש"אומרת דבריה בקול רם" (טשרנוביץ, 1995, 87). עם זאת, היא לא אומרת דבר מלבד רצונה בירח. ייתכן שרצונה בדבר מה אחר; ייתכן שהיא פוחדת, שהיא זקוקה למגע או לקשר. גם האיורים של שני הסיפורים (בהוצאה משנת 1995) מראים ילדה השוכבת במיטה, עדות לחוסר מסוגלות ופסיביות.
אפשר לומר אם כך שהדיבור של ענת מעיד על מצוקה, כזו שאיש לא מפרש כנדרש. בשני הסיפורים שנידונו עד כה, הסיפור מתרחש במרחב הביתי. קולה של ענת מבטא את "הפואטיקה של חיי המשפחה" ששלטה בספרות הילדים העברית בשנות ה-60. פואטיקה זו הייתה מנת חלקם של סופרים מדור המדינה שהתנגדו לאידאליזם ולפאתוס הלאומי והעדיפו על פניהם את האינדיבידואליזם והחוויות היומיומיות של הילדים (דר, 2018).
עם זאת, קולה של ענת מוגבל. אם בסיפור "ביקור הצעצועים" מוצגת רמה המוגבלת בגלל מחלתה, בסיפור הנוכחי ענת מוגבלת כיוון שאין מי שיבין אותה: "'אני רוצה את הירח!', בוכה ענתי. ענתי בוכה. היא מתגעגעת לאמא שלה, אך אומרת: 'אני רוצה את הירח!'" (טשרנוביץ, 1995, 88). מעניין לציין כי הפרשנות של הבכי היא פרשנות של מבוגר. ענת הילדה רק מביעה את רגשותיה. על כן, ההסבר של המספר בנקודה זו מנמיך את ההערכה לילד ולביטוי העצמי שלו.
עצם העובדה שהסיפור מתרחש במרחב הביתי מבטא את השינוי שחל בתפיסת הילד משנות ה-40 לשנות ה-60 בספרות הילדים העברית. ההתרחשות הביתית מאפשרת מרחב רגשי ואפשרות לביטוי עצמי של היחיד, אלמנט שהיה חסר בתקופת היישוב (דר, 2018). ענת אומנם נמצאת בבית, אבל לא בביתה שלה. כמו כן יש לה תפקיד, כשומרת על חברתה ניבי הקטנה ממנה. גם כאן ניתן לראות את הדואליות שמאפיינת את טשרנוביץ, כשמצד אחד המרחב הוא ביתי, אך מצד שני אינו אישי ולא מאפשר לילד להרגיש נוח בתוכו.
בסיפור שלפנינו נראים ביטויים המעידים על תחושותיה של ענת. ענת גם בוכה וגם אומרת את מה שעל ליבה: "'אני רוצה את הירח', בוכה ענתי" (טשרנוביץ, 1995, 88). הדיבור בסיפור הוא דיבור ילדי. ניסיונה של טשרנוביץ כגננת הכשיר אותה להיות קשובה לשפתם של הילדים. עדות לכך אפשר למצוא עוד משנות נעוריה, בדברים שפורסמו ביומניה במחברת השישית (תל אביב תרפ"ו-תרפ"ז 1927-1926). כשהייתה טשרנוביץ בכיתה י"א כתבה: "אהבתי לשוחח עם הפעוטים... ולכן ברצוני להיכנס, ולו רק במקצת, לעולם הקטן של הפעוטים. לא להיות מורה בגימנסיה אחפוץ. לא את פנקס הציונים ביד ארצה, כי אם לחיות עם הילד ולהכיר את עולמו" (טשרנוביץ, 2003, 109).
השפה היא ילדית ומחקה דיבור יומיומי: "ניבי הקטנה ישבה לה במיטה ופטפטה בשפת התינוקות" אמרה 'טָטָה' – רצתה לומר סבתא; אמרה 'בַּבָּה' – רצתה לומר 'סבא'; אמרה 'דּוּר-דּוּר' – הוא כדור, ועוד הרבה מילים כאלו של תינוקות..." (טשרנוביץ, 1995, 86). אם בשנות ה-40 נמנעה ספרות הילדים משיבושי לשון, מהנמכת השפה ומחיקוי לשון הדיבור, החל משנות ה-60 מתנערת השפה הגבוהה מתפקידה כמטרה בפני עצמה, והמאמץ הלשוני נועד ליצור אמינות (ברוך, 1991).
בהתאם למודל הלשוני של יאקובסון, ניתן לומר כי בסיפור נצפה שילוב של הפונקציה הקונאטיבית (המתמקדת בנמען), הרפרנציאלית (המתמקדת בהקשר) והפאטית (המתמקדת בתקשורת). הפרספקטיבה היא נקודתית: עולם המבוגרים מיוצג בסיפור באמצעות שתי אימהות, אמא של ענת שמופיעה בתחילת הסיפור ואמא של ניבי שמופיעה בסופו. שתיהן לא לחלוטין קשובות לענת. תחושת הריחוק הבין-דורית מתעצמת בסיום, כאשר ניכר כי האם לא לוקחת חלק בהתרחשות (הדגשה שלי): "התפלאה אמא ולא הבינה. היא לא ידעה, ואף לא צעצוע אחד מהצעצועים לא גילה לה את הסוד" (טשרנוביץ, 1995, 91).
3. "הלו סבתא זו אני מדברת" 1984
קול ילדי אחר מהדהד בסיפור "הלו סבתא זו אני מדברת" שיצא לאור ב-1984. הסיפור מתאר ילדה הנוהגת לחייג כל יום לסבתה בשובה מהגן ומבית הספר. סבתות לא היו דמויות שכיחות בספרות הילדים העברית, שכן בשנות ה-30, ה-40 וה-50 לרבים מהילדים בארץ לא היו כלל סבא או סבתא וגם אם היו, לא ידעו לדבר עברית. הגורמים לכך היו תוחלת חיים קצרה, מהגרים שעלו ללא הוריהם ואלפי משפחות שנספו בשואה (אלמוג, 2004).
קולה ואופן ביטויה העצמי של הילדה עדה אמין יותר מהקולות שבחנו עד כה. עדה משתפת את סבתה בתחושותיה, היא מספרת לה על סיפור שהגננת סיפרה בגן ועל מריבה עם חברותיה: "סבתא, אני ברוגז עם ליאת, היא הרגיזה אותי – נורא!" (טשרנוביץ, 1984, 7). גם בפעולותיה היא אקטיבית – כשהיא קטנה היא נעזרת במבוגרים, אך כשהיא גדלה היא מחייגת לסבתה מרצונה החופשי. האמינות שבקולה מתקבלת באמצעות שפה חווייתית, רגשית ונאמנה לשפת הדיבור הילדית והיומיומית (הדגשה שלי): "'את יודעת, סבתא', אמרה עדה לסבתא, 'אני אוהבת אותך 'על באמת', אפילו יותר מסבתא בטלפון" (טשרנוביץ, 1984, 17).
לעומת הסיפורים הקודמים שנידונו, מהם נעדרת עדות לעולמה הפנימי של הילדה הנאבקת על קולה, בסיפור זה ניכר דגש על נקודת מבט פנימית. פרספקטיבה זו אפיינה את ספרות הילדים העברית החל משנות ה-70 (ישראלי 2016). בסיפור זה ניכר הניסיון לתת מענה לצרכים הפסיכולוגיים של הגיבורה, עדה, שנשארה לבד בבית בזמן שאימה בעבודה. גם יחסי הכוחות בין המבוגר לילד כפי שהם באים לידי ביטוי בסיפור מעידים על שינוי בפרספקטיבה הסיפורית. הסבתא מדברת אל עדה כשווה אל שווה והשיח ביניהן מכבד וקשוב, בעוד דווקא ההורים מתבטאים בצורה שמקטינה את עדה. כשעדה מביעה את חששותיה מכיתה א', "היא לא הבינה למה צחקו אמא ואבא לדבריה" (טשרנוביץ, 1984, 8).
אומנם ההתרחשות היא משפחתית וביתית, אבל שוב טשרנוביץ יוצרת מעין ריחוק, שכן הקירבה מושגת באמצעות קשר עם הסבתא, קשר החוצה את גבולות המשפחה הגרעינית. יחד עם זאת, הפרספקטיבה במקרה הזה היא פנים-טקסטואלית: הנמען המבוגר נכלל במערך עם הנמען הילד. דוגמה לכך ניתן לראות בסצנת הסיום של הסיפור: "הרי סבתא הייתה בבית. לא סבתא של הטלפון כי אם סבתא של הנכדים שלה. וזה היה כל כך טוב!" (טשרנוביץ, 1984, 19). באמצעות שכבת משמעות המכוונת לנמען המבוגר ומתקיימת לצד שכבת המשמעות הפונה לנמען הילד המסר שהמגע והקשר הקרוב הוא כה חשוב פונה גם לילד הנמען וגם למבוגר הנמען, מבלי שהשניים יפריעו זה לזה (סצ'רדוטי, 1997).
4. "סבתא יצאה מהחלונות" 1997
שינוי נוסף בקולו של הילד ובנקודת מבטו על העולם מצטייר בסיפורה האחרון של טשרנוביץ, "סבתא יצאה מהחלונות". בדומה ל"הלו סבתא זו אני מדברת", ספר זה מתמקד ביחסים הבין-דוריים שבין הילדים רועי ושחר לבין סבתם. רועי, הגדול מבין האחים, מנסה ללמד את סבתו את תוכנת "חלונות" במחשב. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של האח הצעיר שחר, הממתין שסבתא תספר לו סיפור, בעוד אחיו הגדול רועי ממציא לו סיפור על סבתא שיצאה דרך החלון.
הסיפור מסופר מפרספקטיבה חוץ-טקסטואלית, והדימוי של החלון תומך בריחוק שבין הסבתא והנכד הגדול: "סבתא רואה כל מיני דברים דרך החלון ולא מה שרועי רואה בחלונות שלו על המסך של המחשב" (טשרנוביץ, 1995, 1). הפונקציה השלטת היא הקונאטיבית (המתמקדת בנמען). הנימה השלטת בקולו של הילד כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור שונה לחלוטין ממה שראינו עד כה. כבר בפתיחה שחר אומר: "זה לא נכון שהגדולים יודעים הכל. הרבה פעמים הם אומרים לי: 'כשתגדל – תדע'. והנה סבתא שלי, שהיא גדולה גדולה, לא יודעת דברים שאני יודע" (טשרנוביץ, 1997, 1).
הילד בסיפור מצטייר כמי שמשתלט בנקל על טכנולוגיית המחשב ושההורים עבורו הם לא בהכרח חזקים ו"כל יודעים" (ברוך, 1991). בעוד שקולה של רמה מ"ביקור הצעצועים" כמעט ולא נשמע, בסיפור זה מככב ילד שרואה את עצמו לעיתים חכם יותר מהמבוגרים, וכלל לא חושש להביע את דעתו, כפי שמשתמע מהנימה המתנשאת של רועי: "הרי סבתא שלנו לא יודעת שום דבר על מחשבים, הייתי מוכרח ללוות אותה" (טשרנוביץ 1997, 10).
מבחינה לשונית, הניסוח אינו דידקטי או מנסה לחנך. השפה יומיומית ונאמנה לעולמו של הילד. הדימוי של החלונות מעניין, הוא גם סמנטי וגם פרגמטי. מצד אחד, ישנו משחק בין-דורי של משמעויות, חלון פיזי וחלון של תוכנת המחשב, ומצד שני ביטוי לשתי מציאויות: עלילת המסגרת, והשימוש בחלון כיציאה אל עולם אגדות.
קולו של הילד בא לידי ביטוי בסיפור דרך שני דוברים, שכל אחד מהם מסמל גישה שונה. הראשון הוא קולו של הילד הבוגר ששפת הרגש שלו כבר פחות תמימה וילדותית, כפי שניתן לראות באופן שבו רועי מכנה את שחר הצעיר ממנו: "'תינוק, 'מוצץ אצבע', ועוד שמות מרגיזים" (טשרנוביץ, 1997, 3). הקול השני מובע דרך שחר, הצעיר יותר, אשר עדיין מרגיש נוח להיאחז ברגשות החווייתיים: "אז מה אם אני כבר בגן חובה ועוד מוצץ אצבע?" (טשרנוביץ, 1997, 3).
לעומת יצירות קודמות של טשרנוביץ שבהן נשמע קול ילדי חסר תחכום וניסיון, הקול הילדי בסיפור זה מתאפיין ביכולת הבנה וידע, לעיתים יותר משל הוריו. שינוי זה ברגש ובפעולה של הקול הילדי קשור לשינוי בנורמות ההוריות ובסמכות ההורית. החל משנות ה-70, ההורה כבר לא נתפס כבעל דרגה מוסרית נעלה משל הילד (ישראלי, 2016).
פרק ג: דיון ומסקנות
פרק זה יבחן כיצד מבטאות התמורות בעיצוב דמותו של הקול הילדי של טשרנוביץ את השינויים שחלו בחברה הישראלית החל משנות ה-40 ועד לשנות ה-90, ואת המשמעות של תמורות אלה עבור עיצובו של קול הילד וקול המבוגר. אומנם קול המבוגר אינו נושא העבודה העיקרי, אך יש לציינו שכן הוא באינטראקציה עם הקול הילדי, וככזה הוא משפיע על קולו של הילד בחברה שבה הוא חי. הפרספקטיבות השונות המאפיינות את המרחק בין הנמען למוען בארבעת הסיפורים מעידות על כך כי מדובר במהלך גלי של ריחוק ("ביקור הצעצועים" ו"ענת רוצה את הירח"), התקרבות ("הלו סבתא זו אני מדברת") ושוב ריחוק ("סבתא יצאה מהחלונות").
נקודה נוספת ומעניינת היא שהדמות הנעדרת היא דמות האם, ואילו הדמות הנוכחת היא דמות הסבתא. דבר זה מצביע על מקומם של מבוגרים אלה בחברה בעינו של הילד, ועל חשיבותם כדמויות מפתח בחייו. ייתכן כי ניתן להסיק מכך על הקשר הילדי-הורי, והילדי-סבי, בשנים הרלוונטיות: דמות האם כישות מרוחקת בתקופה של שנות ה-30-60, לעומת הקירבה הרגשית (ואף הנחוצה והנדרשת בעיני הילד) לדמות הסבתא כמקור חום בשנות ה-90-80.
נושאי הסיפורים נחלקים לשתי קבוצות תמטיות. בקבוצה האחת, "ביקור הצעצועים" ו"ענת רוצה את הירח", ניכרת האנשת הצעצועים והעיסוק בניסיון להשמיע קול ילדי, למשל ב"ביקור הצעצועים": "כל כך חלשה היתה עד כי רק שפתיה נעו, וקולה כמעט לא נשמע" (טשרנוביץ 1995, 40). בקבוצה השנייה, "הלו סבתא זו אני מדברת" ו"סבתא יצאה מהחלונות" נוכח קול ילדי וניסיון לאפיין אותו בצורה מובהקת יותר: הילד כבר בטוח במקומו במרחב, אבל עדיין זקוק לקשר, אם על ידי שיחה בטלפון ואם על ידי נוכחותה הפיזית של סבתא, למשל "ופתאום היה נשמע הקול שעדה אהבה מאוד: 'הלו'– וסבתא היתה בטלפון" (טשרנוביץ 1984, 3).
כתביה של טשרנוביץ משקפים את ביסוסו של השלב הרוטיני, מונח שמזכיר הסוציולוג עוז אלמוג כשהוא מתאר את תהליך השינוי החל במהפכות תרבותיות, ונשען על משנתו של הסוציולוג מקס ובר. לטענתו, כל מהפכה מורכבת משני שלבים: השלב הכריזמטי והשלב הרוטיני. בשלב הכריזמטי חלה טלטלה חברתית המאופיינת ברגשי שליחות וחזון ואידאולוגיה, ואילו בשלב הרוטיני מתייצבת המהפכה ותוצאותיה הופכים לנחלת המציאות. בשלב זה דועכת ההתלהבות הנחרצת לכדי שגרה יומיומית (אלמוג, 2004).
דרך סיפוריה טשרנוביץ מביאה לידי ביטוי את השלב הרוטיני, ואת התמורות שחלו בתוכו. היא בחרה במרחב הביתי והמשפחתי כתשתית ליצירותיה, ולא בכדי, ובכך הקדימה את זמנה. כבר בשנות ה-40 היא הבינה שמקומו של הילד בבית, במשפחה. בעוד שמחברים שכתבו בתקופתה עדיין היו עסוקים בכתיבה שבבסיסה השאיפה ליצור תרבות עברית לאומית-ציונית שבה הילד הוא חלק מקולקטיב, טשרנוביץ ניסתה להביא קול אחר, קולו של הילד כאינדיבידואל החי ומתמודד עם סוגיות המתרחשות במרחב הביתי כפי שהן נחוות על ידו.
בכל אחד מארבעת הסיפורים שנבחנו, הילד מצוי בקונפליקט אישי ועסוק בעולמו הפנימי, כדרכם של ילדים בגילאים הצעירים; רמה חולה, ענת רוצה את הירח עדה לא רוצה להיות לבד בבית, ושחר מודאג מהיעדרותה של סבתו. ובכל זאת, בסיפור "סבתא יצאה מהחלונות" נראית תמורה בנקודת מבטו של הילד, שעתה כוללת דאגה לזולת הבוגר. שחר לא עסוק רק בעצמו ובהשלכות של היעדרותה של סבתו עליו, אלא גם דואג לה, בהיפוך תפקידים בין ילד לבוגר: "אבל סבתא תלך לאיבוד! אמרתי והרגשתי שיש לי דמעות בעיניים" (טשרנוביץ 1997, 8).
סיכום
דרך ארוכה עבר הקול הילדי בסיפוריה של טשרנוביץ, מקול חלש וכמעט אילם, דרך קול שמבטא רצון אישי (תחילה באופן די פסיבי ומאוחר יותר באופן פעיל יותר) ועד לקול שמרגיש אחראי לא רק לעצמו, אלא גם לדור המבוגר ממנו. קול הוא כלי ביטוי, אמצעי או ערוץ דרכו מתממשת מציאות המתרחשת בתודעת הדובר. מטרתה של עבודה זו הייתה להשיב על השאלה מיהו הדובר הילדי ביצירותיה של ימימה אבידר טשרנוביץ לגיל הרך וכיצד מאופיין קולו של ילד ביצירותיה. כאבן בוחן לתיאוריה, הוצגו ארבעה סיפורים מתקופות שונות: "ביקור הצעצועים" (1936), "ענת רוצה את הירח" (1962), "הלו סבתא זו אני מדברת" (1984) ו"סבתא יצאה מהחלונות" (1997).
במסגרת העבודה הראיתי והדגמתי כיצד קולו של הילד ביצירות השתנה והתפתח לאורך השנים, בהתאמה לשינויים שחלו בחברה. להפתעתי, מעטים היו המחקרים העוסקים בשיח הילדי ובקולו של הילד. נוכח זאת מצאתי עצמי מנתחת את היצירות בשאיבה מדיסציפלינת חקר השיח הבלשני כאירוע לשוני שיש בו פונקציות דומיננטיות כאלה ואחרות. מהניתוחים עולה כי קול הילד בספרות לגיל הרך, כפי שמתקף ביצירתה של טשרנוביץ, התפתח במקביל לתמורות החברתיות בארץ ישראל: בין שנות ה-30 ("ביקור הצעצועים") לבין שנות ה-60 ("ענת רוצה את הירח") מדובר בדור של עולים שהתאפיין בשימור אורחות החיים האירופאיות (אבן זהר, 1980) ובכללן מערכת יחסים מרוחקת ומכבדת בין הורים לילדים (ברוך, 1991); בשנות ה-80-70 הגבולות בין עולם הילדים לעולמם של המבוגרים, הטשטשו. בתקופה זו קולו של הילד בספרות הילדים התעצם וקיבל אפיון משל עצמו ("הלו סבתא זו אני מדברת"). ובשנות ה-90 הקול של הילד אף גבר על קולו של המבוגר ("סבתא יצאה מהחלונות").
אסיים בציטוט מיומן גן הילדים של טשרנוביץ מ-1936. אין ספק שהיא שאבה הרבה מהרעיונות שלה לסיפורי הילדים מהקולות השונים, קולות שרק היא ידעה להקשיב להם בדרכה המיוחדת.
וכאן נשכח הכל: הפינוק מזה והמצוקה האיומה מזה. לכן אוהבת אני את הגן, את הפינה הזו אשר בה שולט הסוציאליזם בכל תוקפו: אין הבדל בין עני ועשיר, בין שבע ורעב, אצלנו כולם שבעים ושווים ונהנים מן הטוב שבטוב – הילדות (טשרנוביץ 2003, 199).
מקורות:
אבידר-טשרנוביץ, ימימה, 1984. הלו סבתא זו אני מדברת. ירושלים: כתר.
אבידר-טשרנוביץ, ימימה, 1995. הספר הגדול של ימימה אבידר-טשרנוביץ. תל אביב: עם עובד.
אבידר-טשרנוביץ, ימימה, 1997. סבתא יצאה מהחלונות. ימימה אבידר-טשרנוביץ. ירושלים: כתר.
אבידר-טשרנוביץ, ימימה, זוטא, רמה, 2003. יומנים גנוזים מן השנים 1919-1936. אור יהודה: דביר.
מחקרים:
אבן זהר, א. 1980. "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל, 1882-1948". קתדרה, 16 (יולי), 189-165.
אלמוג, עוז. 2004. פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית. כרך א. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, 22-21.
אלמוג, עוז. 2004. פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית. כרך ב. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, 1221.
ברוך, מירי. 1991. ילד אז - ילד עכשיו : עיון משווה בספרות ילדים. תל אביב: ספרית פועלים.
יאקובסון, רומן. 1970. "בלשנות ופואטיקה". הספרות, (2), 285-274.
ישראלי, נפתלי. 2016. "שינויים בביטויי החוויה והרגש בספרות הילדים העברית: מלשון פעולה ללשון חוויה". בתוך העברית שפה חיה (בעריכת רינה בן שחר וניצה בן ארי), 239-203.
לקסיקון הספרות העברית החדשה
סצ'רדוטי, יעקבה. 1997. "'על פרשת דרכים' - התבוננות מחודשת במבנה השיח בספרות לילדים". ספרות ילדים ונוער, 23(ד), 20-11.
פרוכטמן, מאיה. 1990. לשונה של ספרות : עיוני סגנון ותחביר בספרות העברית. אבן-יהודה: ד. רכס.
שביט זהר, 2010. "ילדים כנושאי מהפכת הדיבור העברי". בתוך ילדים בראש המחנה: ילדות ונעורים בעתות משבר ותמורה חברתית. תל אביב: מכון מופ"ת, 38-15.
שורצולד, אורה (1988). "הלשון בספרות הילדים מסה על הלשון ותקנתה". באמת?!: מאסף לעיון, הוראה ומחקר בספרות ילדים, 163-155.
Darr, Y. 2018. Nation and the child: Nation building in Hebrew children's literature, 1930-1970 (Children's literature, culture, and cognition; v. 10), 119-132, 133-144.