"פעם אחת, לפני ימים רבים מאוד, ביום שישי שעבר בערך, ויני הפו חי לו לבדו ביער" (גולן, 2004, 4). כך נפתח ספר הילדים הידוע "פו הדוב" בתרגום העברי של אבירמה גולן. ספר הילדים "פו הדוב", שכתב אלן אלכסנדר מילן ואייר ארנסט שפארד, יצא לאור לראשונה ב-1926 ותורגם לשפות רבות. ככזה, אין ספק שהוא שרד את מהמורות הזמן ויכול להיחשב לספר ילדים קלאסי.
מי מאיתנו לא מכיר את ויני הפו? או בשמו העברי – "פו הדוב"? מעבר לקלאסיקה עולמית לא רק של ספרות ילדים, אלא קלאסיקה ספרותית בכלל, דמותו של "פו הדוב" נהייתה במשך השנים גם חלק מתעשייה שלמה של מוצרים: סרטים, בובות, קלטות וספרי פילוסופיה להמונים שמתבססים על דמותו של פו ועל דמויות אחרות בחבורה (איה, חזרזיר, טיגר ועוד).
העובדה שיצירה מסוימת מתורגמת שוב ושוב במהלך השנים אינה מפתיעה, שכן הלשון מתעדכנת באופן תדיר ותמיד ישנו רצון לחשוף את הקהל הצעיר ליצירות מופת כאלה ואחרות. בעבודה זו אבקש להשוות בין שלושת התרגומים של "פו הדוב" לעברית (1943, 2003, 2004), ואתבסס גם על עותק באנגלית משנת 1974 בהוצאת Methuen.
שאלת המחקר שאבקש לברר היא על מה מעידה הבחירה באוצר מילים כזה או אחר, כפי שעולה בתרגומים השונים, ומה אפשר להסיק מכך על התמורות בלשון העברית. הטענה שלי היא שהשוואה בין התרגומים תוכל לא רק להצביע על התפתחות היסטורית-תרבותית, אלא גם על שינוי תפיסתי ודידקטי, שיש לתת עליו את הדעת. מדובר גם בהזדמנות נפלאה להחזיר אותנו ואת הילדים אל המקור ולהראות שמדובר בספר מצחיק וחכם ובדמויות שהן בו בזמן גם ייחודיות וגם סטריאוטיפיות.
רבות נכתב על הספר ועדיין מעניין יהיה לגלות בו דברים חדשים הנוגעים ללשון התרגום. "פו הדוב" מאת א.א מילן הוא אחד מספרי הילדים האהובים ביותר שיצאו לאור במאה ה־20. ספרו של מילן התפרסם לראשונה בשפה האנגלית בשנת 1926 והתרגום הראשון לעברית נעשה בידי ורה ישראלית וא"ד שפירא, ויצא לאור בשנת 1943 (את השירים תרגם נתן אלתרמן). תרגום שני לעברית של "פו הדוב" נעשה בידי דן מישר, בשנים 1996-1995, והוא יצא לאור ביולי 2003, לאחר מות המתרגם. התרגום האחרון עד כה הוא של אבירמה גולן משנת 2004.
מכיוון שעצם פעולת התרגום תלויה בנורמות חברתיות-תרבותיות ובתנאים מסוימים של זמן ומקום אפשר לזהות בתרגום מדדים המצביעים על נורמות לשוניות משתנות בעברית (ויסבורד, 1992). בעבודה זו אתמקד בהשוואה הנוגעת לתחום אוצר המילים. הדיון לא יעסוק בצורות הדקדוקיות ובדרכי הנטייה שלהן, אלא במשמעות שלהן.
בימינו, כשהעברית שגורה בפי ילדים ומבוגרים כאחד, אפשר לפעמים לשכוח שלא תמיד היה כך. ב-1943 למשל, השנה שבא יצא לאור התרגום הראשון לעברית של "פו הדוב", התהליך של החייאת הלשון היה עדיין בעיצומו ולמילים רבות עדיין לא היה מענה בשפה. תהליך "תחיית הלשון העברית" החל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. באותו הזמן הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית, המשמשת בעיקר לצרכים דתיים או ספרותיים, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. לספרי הילדים שנכתבו או תורגמו לעברית באותה תקופה הייתה חשיבות בכינון התרבות העברית בארץ.
אחד העם, שהיה מראשי הציונות ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית התייחס לא מעט לסוגיית הלשון העברית ולקשר שבין הלשון והספרות: "אם רצונכם איפוא להחיות את הלשון, השתדלו להחיות את הספרות. ואם רצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות; הכניסון כמו שתוכלו, ברוַח או בדוחק, בצורה עיונית או סיפורית, רק אל תשנו בהן אף קוצו של יו"ד לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון" (אחד העם, תרנ"ג, עמ' צז).
במשך השנים התפתחה השפה העברית ונהייתה שפת דיבור וספרות. במקביל לספרות ילדים שנכתבה בעברית היה צורך של ממש גם לתרגם יצירות ספרות לילדים ולחשוף אותם לספרות העולמית וכך היו מי שתרגמו לעברית ספרי ילדים קלאסיים רבים דוגמת "אליס בארץ הפלאות", "פיטר פן" ו-"הנסיך הקטן". רבים מאותם ספרים, כמו גם "פו הדוב", תורגמו לעברית יותר מפעם אחת. הסיבה לכך היא ששפות בכלל, והשפה העברית בפרט, הן תופעות דינמיות, וגם התרבות אינה סטטית. שינויים אלה מייצרים תרגומים שיתאימו לרוח הזמן.
לסיום, אציג את מהלך העבודה. אפתח בפרק שיתאר את הרקע התיאורטי של תחום הדעת. לאחר מכן, אדון בתרגום הספרותי לילדים ואמשיך בהשוואת אוצר המילים בתרגומים השונים של "פו הדוב" ובמשמעותם מבחינת התמורות בלשון. אסיים בפרק הדיון והמסקנות ואסכם את דבריי. אני מאמינה שהניתוח של התרגומים לעברית ישפוך אור חדש על המשמעויות השונות של אוצר המילים והתמורות שחלו בלשון העברית במשך השנים.
"פו הדוב" הוא אומנם ספר ידוע מאוד ונדמה שאין מה לחדש לגביו, שכן רבים כבר כתבו והעניקו לו אינסוף משמעויות פילוסופיות וקיומיות כאלה ואחרות. ועדיין, המחקר הספרותי והלשוני אודות הספר אינו כה רב ואם מעמיקים אפשר להגיע לאין סוף משמעויות חדשות. נדמה שפו הדוב, חזרזריר, טיגר, איה ויתר הדמויות ימשיכו לרתק צעירים ומבוגרים ובטוחני שתרגומים עכשוויים יציגו אוצר מילים חדש ויכינו את הקרקע לעבודות מחקר נוספות.
מהו התרגום ולמה הוא נחוץ? נשוב אל הסיפור המקראי אודות מגדל בבל, שם הכול התחיל (בראשית יא, א-ט):
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
הנחת המוצא של הסיפור המקראי היא שבשחר ההיסטוריה התקיימה קהילה אנושית מאוחדת הדוברת שפה אחת. הטקסט בא להסביר, בין השאר, כיצד נוצר המצב הקיים, שבו בני האדם פזורים בכל העולם ודוברים שפות שונות. בנוסף, מסביר הסיפור את מקור שמה של העיר בבל בדרך של משחק מילים מהשורש בל"ל.
בליל הלשונות שנוצר חייב את ההתערבות של הפרשן, הלוא הוא המתרגם. אותו אדם נדרש לחצות גבולות תרבותיים ורגשיים, לדלג מעל מהמורות ודעות קדומות. בצורתו זו מהווה התרגום בסיס לכל פעולה אנושית של הבנה בין כותלי שפה שאינה שפתו. פיזור השפות הוא למעשה אקט של דקונסטרוקציה: פירוק השפה האחת והאחידה והמרתה לאינסוף לשונות, שמעתה יהיו נחלתו של המין האנושי. כדי להידבר בני האדם זקוקים לתרגום, שפירושו האיחוי הסימבולי המרבי של שברי השפה האחת (גורביץ וערב).
לאורך ההיסטוריה העסיקו עצמם פילוסופים וחוקרים רבים בסוגיית התרגום. השאלה המרכזית הנוגעת לתרגום משפה לשפה עוסקת בשאלה האם יש להעביר את המשמעות המדויקת והמילולית או שהכיוון יוגדר על פי קהל היעד, כלומר על פי תרומתו האפשרית לתרבות הקולטת אותו. לא ארחיב כאן בתיאוריות הרבות בתחום, אך אציין כי פה מתגלית עצם הבעיה. מלאכת התרגום, אומר דרידה, היא מחויבת המציאות ובלתי אפשרית כאחת. אלוהים מפיץ את בני האדם על פני האדמה, מבלבל את לשונותיהם, כופה עליהם את נחיצותו של התרגום, אך בעת ובעונה אחת הוא אוסר על עצם קיומו. "התרגום נעשה אפוא הכרחי ובלתי אפשרי כתולדת מאבק על קניין השם" (דרידה, 2002, 49). התרגום גוזר עלינו את "הכרחיותו בתור אי-אפשרות" (שם, 50). מעתה ואילך מונע אלוהים מבני האדם את אותה שקיפות אוניברסלית הכרוכה בהכלה של הריבוי בַּאחד ומותיר אותנו עם הריבוי, עם ריב הלשונות, עם המלאכה הבלתי מספקת של התרגום.
מכאן שכאמור, המתווך-המתרגם מוצא עצמו במצב בלתי אפשרי. עדות נוספת לכך אפשר למצוא גם בדבריו של ישורון קשת (1959) המצטט את הפילוסוף והמתרגם פרנץ רוזנצוייג, שסבר כי "לתרגם פירושו לעבוד לשני אדונים והרי זה דבר שאין ביכולתו של אדם לעשות". לתרגום בעת העתיקה ועד ימינו תפקיד חשוב גם בהתפתחות ההגות, המדע והאומנויות. כמו כן, הוא סייע בהפצתן של הדתות הגדולות, בייחוד הנצרות אך גם היהדות והאסלאם (ויסברוד, 2007). לצורך הדיון נגדיר בשלב זה את מעשה התרגום כהליך של העברת טקסטים משפת מקור לשפת יעד, תוך יצירת שייכות, איזון ושוויון ערך.
פעולת התרגום, שתוצאתה הוא הטקסט המתורגם, בנויה מיחסי גומלין בין מערכת המקור למערכת היעד. כשמדובר בתרגום של ספרי ילדים, ישנם אילוצים שונים שאיתם המתרגם עתיד להתמודד. אילוץ מרכזי הוא התאמת הטקסט לנמען, כלומר הטקסט צריך להיחשב "טוב לילדים" מבחינת הערכים החינוכיים וגם מבחינת ההתאמה ליכולת ההבנה של הילד.
עם זאת, בניגוד למתרגמים של ספרות למבוגרים, למתרגם של ספרי ילדים יש חירות רבה יותר (חירות כזו הייתה גם הנורמה השלטת בספרות המבוגרים, ואחרי שנעלמה מספרות המבוגרים היא עדיין מתקיימת בספרות הילדים). הסיבה לכך נעוצה בדימוי הנמוך של ספרות הילדים בתרבות. דימוי זה מאפשר לערוך בטקסט שינויים רבים, שאינם באים בחשבון בספרות המבוגרים הרשמית. נראה כי מצד אחד למתרגם של ספרי ילדים יש חופש בתרגום מטקסט המקור, אך עם זאת עליו גם להתאים את הטקסט המתורגם לשורה של דרישות הקשורות במטרות אידאולוגיות וחינוכיות של מערכת היעד (שביט, 1996).
הסוגייה של תרגום ספרי ילדים לעברית מעניינת אף יותר מכיוון שמדובר בשפה קדושה ועתיקה שהיה צורך להפוך אותה ללשון חיה, מודרנית וחילונית. טורי (1977) הגדיר את לשון הספרות כלשון העשויה לעשות שימוש בכל משאביה, אך נראה כי לרוב נוטה הספרות היפה להיבנות על הלשון הנחשבת לחשובה ביותר במערכת הרב-לשונית הנהוגה בזמן מסוים. מכיוון שכך, בתרגום לעברית הפכה לשון המקרא ללשון הגבוהה והראויה, שכן כלליה הנורמטיביים היו ידועים וברורים.
כך או כך, תרגום מוצלח תלוי במתרגם עצמו ובמידת ידיעתו את שתי השפות ובעומק הבנתו את תרבותה של כל שפה. עם זאת, המקרה של העברית מיוחד מבחינה זו, שכן בעברית המתחדשת, היה מחסור משמעותי גם במילים וגם במונחים מודרניים. העברית הייתה כבולה בתבניות ארכאיות והתקשתה בביטוי של מצבי יומיום, ועל כן מי שעסק בתרגום לעברית נאלץ היה להיות חלוץ, ממציא מילים ומשפטים ובמידה רבה ליצור יש מאין (רגב, 1996)[1].
באותן שנים, העשורים הראשונים של המאה ה-20, התרגום מילא צורך שבאמצעותו אפשר היה להכניס לשימוש את הלשון כדי לעשותה שפה מתפקדת ויעילה לקהל שלה. מכיוון שהספרות העברית הצעירה לא יכלה לייצר מיד טקסטים לנמענים שלה, גם המבוגרים וגם הצעירים, נעשתה הספרות המתורגמת לאחת המערכות החשובות ביותר הן מבחינת הספרות והן מבחינת הלשון (אבן זהר, 1990).
מכיוון שרבים לא דיברו בארץ עברית, הייתה כאמור חשיבות רבה ללשון הקלאסית המוכרת. כשמדובר בתקופות שבהן חלק גדול יחסית באוכלוסייה אינו שולט בשפה הכתובה והמדוברת הבחירה בלשון הקלאסית מובנית מאליה (אבן זוהר, 1970). גם בשנות העשרים והשלושים כשהדיבור העברי הפך לרווח יותר ויותר, עדיין הייתה חשיבות רבה לטקסטים חדשים לילדים וכך במשך שלושה עשורים ויותר לתרגומים היה תפקיד חשוב בעיצוב המבנה התרבותי של האומה העברית בארץ ישראל.
גם ביאליק התייחס לצורך בתרגומים: "האגדות הקלסיות ודאי יפות יותר במקורן, אבל מצד הרושם יותר רצוי שיקרא הילד אפילו אגדות כלליות בעברית. כדאי שדווקא הקריאה הראשונה תהיה בעברית" (ביאליק, תרע"ז). תרגום של ספרים לילדים בתקופת תחיית השפה העברית היה צורך ממשי וחלק משמעותי מהאתוס הציוני, שהדגיש את חשיבותם של הילדים בבנייתה של תרבות חדשה בארץ ישראל (דינור, 1995).
מחקר העוסק בספרות ילדים ובפרט בתרגומים של ספרי ילדים נראה לנו כיום לגיטימי, אך לא תמיד היה כך. ספרות ילדים אומנם נחשבה אמצעי חשוב להשגת מטרות מסוימות בחינוך ילדים, אך גם נתפסה נחותה מהספרות למבוגרים. כשאנו קוראים ב"פו הדוב" ברור לנו שמדובר בספר המיועד לנמען שהוא ילד. נטייה זו מבוססת על ההנחה המודרנית, שישנה הפרדה דיכוטומית בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. אך לא תמיד זה היה כך.
לפי תיאורו של ההיסטוריון אריאס, מימי הביניים ועד המאה ה-17 החברה המערבית לא הייתה מחולקת לפי הגיל, אלא רק לפי מעמד. באותה חברה הילד לא נתפס כשונה מהמבוגר ולכן לא הייתה הפרדה בין הגילים מבחינת הלשון, החינוך ושאר ההיבטים בחברה. מכאן שהשימוש במושג "ספרות לילדים" מעיד על נקודת המוצא, שאכן קיים ילד (שביט, 1996).
התרגומים לילדים בעברית הושפעו רבות גם מתפיסות חינוכיות על אופייה הרצוי של ספרות לילדים, כולל אופייה הלשוני. לקח זמן עד שאפשר היה לתרגם לעברית טובה, מעודכנת ונאמנה לרוח התקופה. באותם עשורים הספרות המתורגמת לילדים שמרה על דפוסים קאנונים, כאלה שהתגבשו עוד במזרח אירופה. לא היו אז אפשרויות אחרות, שכן זו הייתה הנורמה. במהלך המאה ה-20 העברית הלכה והתרבדה, אך למרות מגוון האפשרויות שנפתחו בפני דוברי השפה, בתרגום הספרותי לעברית הייתה עדיפות בעיקר ללשון בעלת הערכיות הסגנונית הגבוהה ולשון התרגומים הייתה רוויה ביסודות לקסיקאליים ותחביריים מלשון המקורות (ויסברוד, 1999).
גם בשנות החמישים והשישים הספרות המתורגמת לא צלחה את האתגרים שהספרות הזרה העמידה בפניה. כתוצאה מכך, התרגומים באותן שנים יצרו ספרות שמרנית. מתברר כי עד שנות ה-70 של המאה העשרים העדיפו מתרגמים רבים לשון גבוהה, גם כאשר זה לא היה הסגנון של הטקסט בשפת המקור (בן שחר, 1989). בפרקים הבאים נעמוד על ההבדלים הלקסיקליים בתרגומים השונים לעברית של "פו הדוב" ונראה מה אפשר להסיק מהם על התמורות בשפה.
פרק ג – מה קרה לזנב של איה? השוואה בין התרגומים
השוואה בין תרגומים של אותה יצירה לאורך השנים יכולה לשפוך אור על תהליכים שהתרחשו בשפה בתחום אוצר המילים וזה מרכז הדיון שלפנינו. תפיסת הלשון כאוסף של מילים הבאות לסמן תכנים בעולם החוץ-לשוני מעוררת כמה נקודת למחשבה. נקודה אחת נוגעת לקשר שכבר הוזכר במבוא, בין הלשון והספרות. המחקר הלשוני הפורמלי נוטה להימנע מלחקור את הטקסט בהקשר החברתי-תרבותי ובוחר להתמקד בהיבטים הלשוניים, אך נראה כי מי שיבחר לדון בטקסטים ספרותיים אך ורק בעיסוק הבלשני יגיע עד מהרה למבוי סתום. הסיבה העיקרית לכך היא שהטקסט הספרותי הוא לא מהות קבועה וסטטית, אלא תופעה תרבותית משתנה (בן שחר, 2019).
לצורך הדיון הנוכחי השוואת התרגומים תתמקד בפרק הרביעי של "פו הדוב", שבו איה מאבד את זנבו ופו עוזר לו למצוא אותו. דמותו של איה ייחודית ויש לקחת אותה בחשבון גם כשדנים בלשון, שכן ללא התייחסות לאופיו ולעגמומיות שבו קשה לחוש אמפטיה למצבו, והלוא זו מטרתה של ספרות הילדים. בנוסף, השוואה של אותו פרק בתרגומים השונים תצביע על תמורות באוצר המילים ותשמש דוגמה להתפתחותה והשתנותה של העברית בספרות קלאסית לילדים כמו "פו הדוב".
ספרי ילדים רבים מתורגמים שוב ושוב ונשאלת השאלה האם זה אכן הכרחי. התפיסה הרווחת היא שבמהלך השנים התרגומים מתיישנים ולכן עולה הצורך לתרגם שוב יצירות מסוימות ובעיקר את הקלאסיות שביניהן. ההנחה היא שכל תרגום נכתב בתקופה מסוימת ולכן לא ניתן להפריד בין נקודת הזמן בה נכתב ובין הלשון של אותה תקופה. לכן, אם נשווה בין תרגומים שונים של אותה יצירה נוכל ללמוד על שינויים שחלו בשפת היעד.
בהקדמתה לתרגום של "פו הדוב" משנת 2004 מסבירה המתרגמת אבירמה גולן, כי בשנים שחלפו מאז ראו לאור התרגומים הקודמים "העברית השתנתה והעמיקה והתעשרה והייתה ללשון מתגלגלת ומצטחקת בקלות רבה כל כך... פו וחזרזיר ואיה של ורה ישראלית ושל א"ד שפירא קשים וגבוהים ומרוחקים מדי לילדים ו'יער ת"ק הפרסאות' נשמע כבר מוזר במקצת ונדרש ניסיון מחודש לתרגם את פו" (גולן, 2004).
גולן מתייחסת בדבריה לתרגום הראשון של "פו הדוב" לעברית שיצא בשנת 1943 בהוצאת מחברות לספרות (שהיא בעלת זכויות התרגום של הספר). התרגום נעשה על ידי זוג המתרגמים ורה ישראלית ואליהו דוד שפירא. התרגום הבא של פו הדוב נעשה על ידי דן מישר ויצא לאור בשנת 2003, כמה שנים לאחר פטירתו של המתרגם. בשנת 2004 יצא לאור התרגום של אבירמה גולן, שהוא האחרון והעדכני ביותר עד כה.
לפני ההשוואה המתודית שתוצג להלן, ראוי קודם כל לבחון את אופן התרגום של השם המקורי הלוא הוא Winnie-the-Pooh, "פו הדוב" בתרגומים לעברית. מילון מגידו מגדיר את הערך pooh כ"פוי, מילת קריאה של חוסר סבלנות או של בוז". מהקדמת המחבר מתברר הרקע שממנו נוצר השם. ראשית, הדוב שקוראים לו בכלל אדוארד, ביקש מכריסטופר רובין שימצא לו שם ייחודי ונפלא, וכריסטופר שפעם היה לו ברבור בשם פו החליט לקרוא לדוב על שמו. שנית, השם ויני לקוח מההיכרות של כריסטופר עם דובה בשם ויני בגן החיות בלונדון.
אין ספק שמדובר בהסבר שמייצר בלבול כלשהו, ולכן לא פלא שאבירמה גולן בהקדמה שלה לתרגום של "פו הדוב" מ-2004 מוצאת לנכון לעשות סדר בדבר: "'פו הדוב' הוא בכלל לא פו הדוב. אבל כך, בשם החיבה העברי הזה, קראו לו, לפני שישים שנה, ורה ישראלית וא"ד שפירא, המתרגמים הראשונים של יצירת המופת הנפלאה של א"א מילן לעברית. וכך, פו הדוב, הוא נשאר בלב כולנו" (גולן, 2014).
נראה כי גם בעבר מתרגמים רבים בעברית נטו לשנות את שם הגיבור בספר. אוריאל אופק מביא כמה דוגמאות לתופעה: "גיבורו האבירי-הרומאנטי של סרוונטס מכונה בפינו 'דון קישוט', כפי שקרא לו ח"נ ביאליק בתרגומו (שנעשה על פי התרגום הגרמני), בעוד שהספרדים הוגים אותו "דון קיחוטא". כל ששת המתרגמים החליטו לקרוא לגיבורו של דיפו 'רובינזון קרוזו' (שוב: בדומה להיגוי הגרמני), בעוד שבאנגליה מולדתו הוא נקרא 'רובינזון קרוסו'..." (אופק, 1978, 270).
גולן מודעת לכך שאף אחד לא קורא היום לפו הדוב "ויני הפו" (כפי שמופיע בתרגומים של ישראלית ושפירא ואף בתרגומו של מישר), ולכן בוחרת לפחות לציין זאת וגם לחלוק כבוד למתרגמים הראשונים. מתרגמים לא תמיד זוכים לכבוד המגיע להם ונראה שגולן רואה את עצמה כמי שממשיכה את דרכם של קודמיה, אך גם מעריכה מאוד את תרומתם. לא רק זאת, שכן היא אף מציינת שהיא עצמה לא העזה במשך שנים רבות לתרגם מחדש את פו. ניכר שהיחס שלה ליצירה הוא ממש כמו אל טקסט קדום שאין לגעת בו.
כעת ניגש להשוואה הלקסיקלית בין התרגומים השונים. ההשוואה תעשה שימוש בערכים המודגשים המופיעים בטבלה בעמוד הבא (עמוד 7). הטבלה כוללת את הציטוטים ואת מראי המקום הלקוחים מפרק ארבע בתרגומים השונים. הניתוח יתייחס לכל ערך כיחידה קבועה של צורה או קבוצת יחידות כאלה הקשורות זו בזו. אף על פי שיש גיוון עצום במשמעים בכל צורה, הרי שלצורך ההשוואה נניח שמדובר בקביעות ולא נעסוק בדקויות התחביריות בהקשר זה (גושן-גוטשטיין, תשכ"ט). בכל סעיף יוצג ניתוח של אוצר המילים ומקורותיו.
מקור1943 ו' ישראלית וא"ד שפירא2003 דן מישר2004 אבירמה גולן1"Of course I'm right""ודאי צדקתי""מובן שאני צודק""בטח שאני צודק"2"Somebody must have taken it""אין זאת כי אם מישהו סחב אותו""מישהו בטח לקח אותו", אמר איה"בטח מישהו לקח אותו", אמר איה3Eeyore, he said solemnlyאי-יה – אמר בכובד ראשאיה, הוא הכריז בכובד ראשאיה, הוא אמר בחגיגיות4Little soft clouds played happily in the blue skyעננות קלות ורכות התעלסו בתכלת השמייםעננות קטנות שיחקו בעליצות בשמי התכלתעננים רכים וקטנים שיחקו בעליזות בשמיים כחולים5the sun shone bravelyמבעד לעננות ומבינותיהן האירה חמה בגבורתהוביניהן בהקה השמש בגאוןביניהם ומבעד להם זרחה השמש באומץ6Hundred Acre Woodיער ת"ק הפרסאותיער אלף הדונםחורש מאה העצים7"Which it is"' he added. "So there you are""והן זהו שמיבדובים", הוסיף ואמר, הרי לכםראיה""וזה הרי שמי", הואהוסיף," מה שמוכיחהכול""והשם שלי הוא כן ויני הפו, אז הנה לכם,בבקשה"8Underneath the knocker there was a noticeמתחת למכוש הייתה כתובתומתחת לחבל הפעמון היתה תלויה הודעהומתחת לחבל הפעמון הייתה פתקה9and he's moping about itולכן הוא במצב רוח רע מאודוהוא מדוכא בגלל זהוהוא מסתובב בגלל זה שפוף לגמרי.10went all to pieces over delicate wordsאך מילים עדינות כגון "אבעבועות"כשנתקל במילים מסובכות כמו "אבעבועות"לנוכח מילים מורכבות כמו "אבעבועות"
סעיף 1: Of course I'm right ודאי/מובן/בטח
בתרגום משנת 1943 מופיע תואר הפועל "ודאי". כערך לשוני "ודאי" משמש בכמה משמעים: האחד כהיפוכו של ספק, כפי שמופיע במילון אלקלעי "אי ספק, דבר ברור לחלוטין" (אלקלעי, 402) והשני, במובן של "דבר ברור ובטוח" (אבן שושן, 2006). מעניין לציין שהערך 'ודאי' מופיע בתלמוד כתואר ל-ה'. במסכת ברכות מסופר על שליח ציבור, שלאחר שמנה את גדולתו של האל, הוסיף: "והאדיר והעזוז והראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד" (ברכות לג, ב). במילון אלקלעי מופיע המונח "ודאי" גם בצירוף "אשם ודאי" בהקשר לקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. מדובר באשם המובא לכפר על חטאים שברור לחוטא שחטא (מסכת יומא פ"ה, ב).
הערך השני, "מובן", מופיע בתרגומו של דן מישר, ואפשר לנתח אותו בשתי דרכים. הדרך האחת, שם עצם בזכר במשמעות הוראה וכוונה, לדוגמה: "למילה אשפה שני מובנים זבל ונרתיק לחיצים. הדרך השנייה, תואר במשמעות "ברור, נהיר, מחוור" (כנעני, תשכ"ז, 2664). מילון ההווה מוסיף שמובן הוא מה שנתפס בשכל ואילו נתן אלתרמן משתמש בערך "מובן" בהקשר הערכי-שיפוטי באומרו כי "בספרות אין מובן ובלתי מובן, יש רק אמנות וחוסר אמנות" (אלתרמן, 1933).
הערך השלישי "בֶּטַח" משמש בלשון המקרא במשמעות: בבטחה, בשלווה ובביטחון: "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים יב, י). מילון בן יהודה מגדיר "בטח", ההיפך מיראה, פחד ודאגה: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט וָבֶטַח" (ישעיה, לב יז).
בחיפוש בקונקורדנציה נראה כי "בֶּטַח" משמש גם כשם של מקום. חיפוש מעמיק יותר מוביל לתוצאות מעניינות. באנציקלופדיה המקראית הערך "בֶּטַח" מפנה את הקורא לערך אחר, הלוא הוא "טֶבַח" או "טִבְחַת". נראה כי מדובר בשיכול אותיות:
"וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי, עָרֵי הֲדַדְעָזֶר: לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד, נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד" (שמואל ב, ח, ח).
"וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר, לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד" (דברי הימים א, יח, ח).
הבחירה בערך "טֶבַח" מוצדקת בכתוב: "כנראה גרסה טבח עיקר, כפי שמסתבר מן השם טבח בן נחור (בראשית כב, כד) ומן התעודות שבכתב היתדות ובכתובות המצריות שהיא נזכרת שם".[2] גם במילון BDB מצוין הערך "טִבְחַת" ומכאן אפשר להסיק כי מילונים שעניינם הוא העברית המקראית בחרו לציין את השם הנוסף של העיר, בעוד שאחרים בחרו שלא לעסוק בכך. חשוב להתעכב על נקודה זו שכן זו היא הוכחה לכך שהמילון הוא מעשה ידי אדם וההחלטה כיצד לציין ערך כזה או אחר ואם בכלל לעסוק בכל משמעויותיו נתון לשיקולו של מי שמחבר את המילון.
סעיף 2: Taken סחב/לקח
המתח בפרק הרביעי של "פו הדוב" נוצר כתוצאה מכך, שמישהו "סחב" את הזנב של החמור איה. אבן שושן מגדיר את משמעות הפועל סחב כ"גרר, משך, העתיק דבר ממקום למקום בגרירה ובלשון הדיבור, לקח בגנבה, נטל בלא רשות". הפועל "סחב" מופיע בתרגום משנת 1943 ומילון אלקלעי מפרש אותו באופן הבא: "משך, גרר או גנב (לקח במשיכה)". הפועל מופיע בתנ"ך חמש פעמים בהטיות שונות:
1. וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כׇל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר (שמואל ב י״ז, י״ג).
2. וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת נְאֻם יְהֹוָה אֶת הַחֶרֶב לַהֲרֹג וְאֶת הַכְּלָבִים לִסְחֹב וְאֶת עוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֶת בֶּהֱמַת הָאָרֶץ לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית (ירמיהו ט״ו, ג׳).
3. קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם (ירמיהו כ״ב, י״ט).
4. לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדוֹם וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם לוֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם (ירמיהו מ״ט, כ׳).
5. לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה (ירמיהו נ׳:מ״ה).
מעניין ששם העצם סְחָבָה במשמעות סמרטוט מופיע אף הוא במקרא: "וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן" (ירמיהו ל״ח, י״ב). בספר השורשים לר' יונה אבן ג'נאח[3] מצוין כי "נקראו בלויי סחבות מפני שמשימים אותם על החזה ותחת אצילי הידיים במשוך הדברים הכבדים כאוניות וזולתם שלא יזיקו החבלים אשר ימשכו בהם הדברים ההם המקומות ההם". כלומר בעזרת הסחבות אפשר למשוך ולגרור חפצים כבדים. בספר השורשים לרד"ק[4] הפרשנות כבר מציינת ישירות, שהסחבות הן בגדים מרופטים: "סחבות הבגדים הבלויים שנסחבו בקרקע ובאשפה".
שני התרגומים האחרים לעברית עשו שימוש בפועל אחר, הלוא הוא "לקח". פועל זה מופיע במקרא 45 פעמים. להלן שתי דוגמאות: "וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית ב, כ״ב) וגם "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כׇּל כְּלֵי בֵּית יְהֹוָה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל" (ירמיהו כ״ח, ג).
עם זאת, בהקשר הנוכחי של התרגומים של "פו הדוב" נראה כי מדובר במשמעות קצת אחרת. כשאיה מציין שמישהו כנראה לקח את הזנב שלו, ברור לנו שמדובר במעשה שאינו הולם ושנעשה ללא הסכמה. לאחר חיפוש במילונים שונים בערך "לקח" לא נראה שהם מציינים משמעות כזו. עם זאת, בערך "גנב" במילון אבן שושן מופיע הביטוי "לקחת בסתר", כלומר גנב הוא מי ש"לוקח בסתר רכוש זרים, מי שדרכו לגנוב דברים". "לקח" אף משמש במנעד לשוני רחב יותר, שכן כשם פועל נוספות לו משמעויות רבות ומגוונות כגון לקח מנוחה, לקח מוסר, לקח נקם או לקח תורה.
פו מכריז ב"כובד ראש" כי הוא יהיה זה שימצא את זנבו של איה. שני התרגומים (ישראלית ושפירא ומישר) עושים שימוש בביטוי זה. בניבון אריאל מצוין כי "בכובד ראש" משמעותו מתוך כוונה ובשיקול דעת. המקור לביטוי "בכובד ראש" לקוח ממסכת אבות שם ישנו דיון בטיב העמידה מול ה' בתפילת העמידה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום, אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק" (משנה, מסכת ברכות ה, ע"א).
פיש (2019) מציע כמה פרשנויות, ונראה כי אף המשנה עצמה מייחסת לביטוי "כובד ראש" שני היבטים. הראשון נוגע לכוונת הלב, כלומר אדם יוצא ידי חובת קריאת שמע גם כאשר הוא נתקל בה באקראי תוך כדי קריאה בתורה, אך ובלבד שמשנתקל בה יכוון ליבו לאומרה אף שזאת לא הייתה כוונתו מלכתחילה. ההיבט השני נוסף נוגע לא למידת ריכוז תשומת הלב בתפילה, אלא לטיב ההתייצבות של המתפלל. כלומר, לאופן שבו נוהגים בעת התפילה. בהקשר זה מנחם המאירי מפרש את "בכובד ראש" במשמעות של הכנעת הלב ושחיית הקומה, כלומר לא בקומה זקופה ובעזות מצח, ואילו רש״י מפרש את הביטוי בפשטות, ולהשקפתו כובד ראש – הכנעה.
מעניין שמשמעות המילה באנגלית מעט שונה. במילון אנגלי-אנגלי (קיימברידג') הגדרתו של המונח Solemnly היא seriously and without any humour"". נשאלת השאלה לאן הלכה לאיבוד בעברית ההתייחסות לכך שמדובר בעניין שאין לנהוג בו בהומור. אבן שושן מביא שימושים נוספים בביטוי "בכובד ראש" מהספרות העברית: "וכל המסובים שמעו את הדברים בכובד ראש כראוי" (אחד העם, רנח). "אמר... במין כובד ראש, שלא היה כלל רגיל בו (ברנר, א, 161). "כולה כובד ראש ויראת כבוד" (אלתרמן, הטור א 311).
לעומת זאת, אבירמה גולן בוחרת להשתמש בערך "בחגיגיות". הפועל חגג מופיע במקרא, אך הצורה "בחגיגיות" אינה מצויה בו. עם זאת, נראה כי בספרות היפה נהגו כבר בתחילת המאה ה-20 להשתמש בערך זה, ולהלן שתי דוגמאות: "במצב של התפּעלות משונה ושל חגיגיות מיוחדה"[5] וכן "נושא הדגל יצא מן המעגל, בחגיגיות ובצעדים מדודים" (שמי, 1927).[6]
יכול להיות שגולן בחרה להתייחס למובן הנוסף של הערך הלועזי ולמשמעות לפיה אחת ההגדרות במילון מרים-ובסטר[7] מדגישה את הרצינות והפורמליות, מה שיכול להיות מתורגם בעברית ל"חגיגיות" ("very serious or formal in manner"). כך או כך, בעוד שהתרגומים האחרים בחרו לאמץ בתרגום מונח שמקורו ביהדות (בכובד ראש), גולן בחרה לייצג משמעות אחרת.
סעיף 4: played התעלסו/ שיחקו
באותו הבוקר שבו "פו הדוב" יצא לחפש את זנבו של איה "עננים רכים וקטנים שיחקו בעליזות בשמים כחולים" (גולן, 2004, 50). עם זאת, בתרגום של ישראלית ושפירא משנת 1943 נעשה שימוש בפועל התעלסו "עננות קלות ורכות התעלסו בתכלת השמים" (ישראלית ושפירא, 1943, . השורש ע.ל.ס מופיע במקרא שלוש פעמים בלבד:
1. לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בׇּאֳהָבִים. (משלי ז׳, י״ח)
2. מֵשִׁיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס. (איוב כ׳, י״ח)
3. כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה. (איוב ל״ט, י״ג)
השימוש הרווח גם היום בכתיבה ספרותית הוא "להתעלס באהבים" וכך גם מגדיר אבן שושן את הערך "התעלסות": "השתעשעות באהבהבים, התענגות". אבן שושן גם מביא מובאה ספרותית מיצירתו הידועה של חיים הזז "היושבת בגנים": "הוא כבר זקן... הוא לקח אותך לא בשביל התעלסות אלא רק לקיום המצווה"[8]. שימוש נוסף בביטוי אפשר למצוא גם ביצירתו של שלמה שפאן: "העץ הזקן הזה, אשר לא התעלס עוד באהבים עם קרני השמש ולא נתן להן להגיע עד מצבתו"[9].
כאמור, שני התרגומים האחרים עשו שימוש בפועל "שיחק". אבן שושן מגדיר "משחק" כ"דבר שנשחק ונשתפשף מרוב שימוש" ומביא את פרשנותו של רש"י על הנאמר במסכת ברכות נא, ב: "ומסמרטוטי כלמי – וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים" (הדגשה שלי). מעניינת במיוחד בהקשר זה הערתו של אליהו בחור המביא מדבריו של אברהם אבן עזרא: "נקראו העבים שחקים בעבור היותם אויר דק מן לשון וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק (שמות ל׳, ל״ו) לשון שחיקה"[10]. בדרך זו המשמעות הנלוות לתרגום המילה הלועזית played מייצרת משמעות הרבה יותר מעמיקה שכן מצד אחד, העננים הם למעשה אוויר שנשחק, ומצד שני, באמירה שהעננים משחקים בעליזות יש שימוש בשורש "שחק" במשמעות של שעשוע.
סעיף 5: the sun shone bravely האירה חמה בגבורתה/ בהקה השמש בגאון/ זרחה השמש באומץ
סעיף זה מתייחס לערך המתאר את עוצמתה של השמש הזורחת בבוקר. הפעם מדובר בצירוף של כמה מילים היוצר ביטוי, שראוי לתת עליו את הדעת. הביטוי הראשון המופיע בתרגום של ישראלית ושפירא משנת 1943 הוא "האירה חמה בגבורתה". הערך "חמה" מופיע במקרא שש פעמים, כששלוש פעמים הוא נסמך לערך "לבנה":
1. וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַ͏ִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. (ישעיהו כ״ד, כ״ג).
2-3. וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהֹוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא. (ישעיהו ל׳, כ״ו).
4. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. (תהילים י״ט, ז)
5. קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ. (איוב ל, כ״ח)
6. מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. (שיר השירים ו׳, י׳)
את הערך "גבורה" בהקשר לזריחת החמה אפשר למצוא במקרא בספר שופטים: "כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, ל"א). ביטוי דומה נמצא בתלמוד הבבלי, אלא שכאן הגבורה מיוחסת ללבנה ולא לחמה. בברכת החמה נאמר: "הָרוֹאֶה חַמָּה בִּתְקוּפָתָה, לְבָנָה בִּגְבוּרָתָהּ, וְכוֹכָבִים בִּמְסִלוֹתָם וּמַזָּלוֹת כְּסִדְרָן, אוֹמֵר: 'בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית' (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, נ"ט, עמוד ב).
הביטוי שבו בחר להשתמש המתרגם דן מישר הוא "בהקה השמש בגאון". במקום הגבורה קיבלנו את תואר הפועל "בגאון". נראה כי מדובר בשינוי משמעותי, שכן כל מילה בצירוף הקודם הוחלפה. הערך "גאון" מופיע במקרא 49 פעמים. להלן שתי דוגמאות: "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ (שמות ט״ו, ז) וכן, "וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה (ויקרא כ״ו, י״ט). מילון רב מילים מציין ליד הערך "בגאון", שמדובר בצורה מליצית והגדרתו: "גדוּלה, רוממות, הדר מלכות, הוד".
הביטוי השלישי "זרחה השמש באומץ" מופיע בתרגום העדכני ביותר והוא של אבירמה גולן. התואר מופיע פעם אחת במקרא: "וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטְהׇר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ" (איוב י״ז, ט). נראה כי גולן בחרה להיצמד למשמעות המילולית של הביטוי בלועזית "the sun shone bravely" ונדמה שהבחירה בתואר הפועל "באומץ" נועדה להתאים לקהל היעד בשנות האלפיים, שלא בטוח שמכיר או יודע את משמעות התואר "בגאון".
סעיף 6: Hundred Acre Wood יער ת"ק הפרסאות/ יער אלף הדונם/ חורש מאה העצים
הגענו אל היער, המיקרוקוסמוס של יער ת"ק הפרסאות (בתרגום ישראלית ושפירא), יער אלף הדונם (בתרגום של מישר), חורש מאה העצים (בתרגום של גולן) ויער מאה האקרים (במקור). זה המקום שבו "פו הדוב" וחבריו מבלים את זמנם והוא מקום זירת ההתרחשות. היער הוא המסגרת, שבבסיסה השקפת עולם שרווחה באנגליה הוויקטוריאנית ולפיה תקופת הילדות המוקדמת היא מעין גן עדן קסום, שבו עדיין ישנה תמימות, הגנה וביטחון[11].
ובכן, מדובר ביער רחב היקף. השאלה היא עד כמה. במקור מדובר במאה אקר. אבן שושן מציין שמקור המילה "אַקְר" הוא אנגלית ומגדיר אקר כ"מידת שטח המקובלת בארצות האנגלוסקסיות והמשמשת למדידת קרקעות, בדרך כלל בחקלאות. אקר אחד שווה לארבעה דונמים בערך" . למרות זאת, אף אחד מהתרגומים לא בחר במילה זו. ישראלית ושפירא בחרו בערך פרסאות ואף השתמשו בגימטרייה (הערך ת"ק מקביל בספרות ל-500), כדי לציין את גודל היער.
אחת המשמעויות של הערך "פרסה" היא מידת מרחק, כפי שמפרט אבן שושן: "מרחק כדי ארבעה מילין בקירוב, שהם 8000 אמה, במידותינו בקירוב ארבעה קילומטרים וחצי". הוא מביא גם שתי מובאות. אחת מהתלמוד: "ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (בבא קמא, פב) ואחת מהספרות העברית: "ומאה פרסה סביביו שממה" (ביאליק, על כפות המנעול). אפשר למצוא עדות לשימוש ביטוי "ת"ק פרסאות" גם בתלמוד: "פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם" (בבלי, מסכת ברכות, מג, ב). ישראל כהן משתמש בביטוי זה בכותבו על זלמן ארן: "וכשנתברר לו, שאמנם כך הדבר, התרחק מאותו איש ת"ק פרסה".[12]
דן מישר בחר לתרגם את האקרים לדונמים. אבן שושן מציין כי מקור המילה "דונם" הוא תורכית: "יחידת שטח למדידת קרקעות. שטח של אלף מטרים מרובעים". במילון ההיסטורי באתר "מאגרים" מצוין שמקור המילה ערבית, טורקית או פרסית. הבחירה של מישר מעניינת כי היא עושה שימוש בערך שבוודאי מוכר לחלק מהמבוגרים (הורים, סבים וסבתות) מהשיר: "דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם, רֶגֶב אַחַר רֶגֶב – כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם. מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב". המילים לקוחות משיר ילדים שנכתב על ידי יהושע פרידמן ואומץ על ידי הקרן הקיימת כשיר המלווה את התרומות לקופסה הכחולה. ספק אם הקוראים הצעירים בשנות האלפיים יכירו את המילה, אבל ייתכן מאוד שההורים או הסבים והסבתות שמקריאים להם מכירים וזוכרים את השיר.
והנה אנו מגיעים לתרגום העדכני ביותר, של אבירמה גולן, המחליטה לשנות את ה"יער" ל"חורש". בנוסף, היא לא מתרגמת את המידה כפי שעשו המתרגמים שלפניה, אלא ממירה את המידה של השטח לכמות העצים: "חורש מאה העצים". גולן לוקחת לעצמה חירות ויוצרת ערך חדש שיש לו "צבע" מקומי-תרבותי ואפשר לומר, ישראלי במידת מה. יש משהו נגיש יותר בתרגום של גולן, שמקרב מעט את זירת ההתרחשות גם אל נמען שאינו גדל באנגליה. דווקא ההקטנה הזו יוצרת משהו מוכר, עבור קוראים צעירים שיכולים לדמיין את הדמויות ואת העלילה באופן שאינו כה מרוחק וזר עבורם.
סעיף 7: "So there you are" "הרי לכם ראיה"/ "מה שמוכיח הכול"/"אז הנה לכם, בבקשה"
כאן המקום לציין שהקושי בתרגום ספרי ילדים לעברית בא לידי ביטוי בעיקר בתרגום של דיאלוגים, שבהם השפה מחקה שפת דיבור. בלום מסבירה כי "תפקידו של המתרגם הוא ליצור אצל הקורא העברי את תחושת האמינות המשלבית הקיימת במקור" (בלום, 1976, 13). כשמדובר בעברית, שבמשך שנים רבות לא הייתה שפה חיה, המשימה קשה הרבה יותר. במקרה שלפנינו אפשר לראות שישראלית ושפירא המירו משפט שהוא פשוט למדי בשפת הדיבור לשפה גבוהה הרבה יותר "הרי לכם ראיה". רב מילים מציין בהקשר זה את הצירוף "הָא רְאָיָה" ומפרט שמדובר בביטוי שמשמעו 'וזו ההוכחה', הבא לפני הצגת ראיה לדברים שנאמרו או לטענה שנשמעה. התרגומים הבאים כבר הקפידו על אמינות גבוהה יותר. אומנם מישר עדיין הרגיש צורך במשלב מעט גבוה, אך גולן כבר יצרה תרגום שהוא נאמן הרבה יותר למקור וגם סומך על ההבנה של הקוראים.
סעיף 8: notice כתובת/ הודעה/ פתקה
בחינה של הערך העברי בתרגומים של "פו הדוב" למילה notice מעידה על התפתחותו של התרגום לעברית לאורך העשורים. פירושה של המילה Notice באנגלית הוא הודעה, מודעה וגם מצע, לוח או נייר, שעליו רשום מידע כלשהו או הוראות[13]. הערך "כתובת" שבו בחרו ישראלית ושפירא נשמע היום מיושן ביותר, אך סביר להניח שבשנת 1943 שבה אוצר המילים בעברית היה מצומצם הרבה יותר והסגנון התרגומי שאב רבות מהמקורות התקבלה המילה "כתובת" כמובנת מאליה. במקרא נזכרת המילה "כתובת" בספר ויקרא כחלק מהאיסור על שרטוט או ציור על גופו של יהודי. מדובר במצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה" (ויקרא יט, כח). אבן שושן מגדיר את הערך "כתובת" כ"מילים או סימנים הכתובים על דבר מה כגון הכתובות העתיקות על גבי אבנים וחרסים".
מישר עדכן בתרגומו משנת 2003 את הערך ל"הודעה", ואין ספק שהיה פה ניסיון לעדכן את המשלב ליומיומי יותר. אחת ההגדרות של הערך "הודעה" במילון אבניאון היא "נייר כתוב או מודפס הנותן מידע, התראה, הוראה, או המפנה תשומת לב לנושא אחר כלשהו". מילון ההווה מציין כי "הודעה" היא "ידיעה שיש בה הנחיה או מידע בעל השתמעות מעשית וכדומה הנמסרת לאדם אחר או לציבור מסוים או מסירת ידיעה כזו".
התרגום של גולן לערך "פתקה" מהווה מצד אחד, שלב נוסף בניסיון לשוות לטקסט ממד משלבי שתואם לתקופה, אבל מצד שני לא בוחל גם בהסתמכות על מקורות עתיקים יותר. מקורו של הערך "פתקה" במילה הארמית "פתקא". יש לציין שבעקבות החלפת האל"ף (שהיא בארמית ה"א היידוע) בה"א השתנה מינה של המילה מזכר לנקבה. זאת ועוד, אצל יהודי אשכנז נהוג ביום הושענא רבה, שהוא היום השביעי והאחרון של חג הסוכות, לברך בברכת "פתקא טבא" (מארמית) או ביידיש "א גוט קוויטל" שפירושה "פתק טוב".
המקור לברכה לקוח מספר הזוהר שבו נאמר על יום זה כי "ביום השביעי של חג (הסוכות) הוא סוף דין העולם ופתקים יוצאים מבית המלך". האמונה היא שביום הזה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
סעיף 9: delicate words מילים עדינות/ מסובכות/ מורכבות
סעיף זה עוסק בדמותו של הינשוף, שנחשב לאינטליגנט ולמי שיודע קרוא וכתוב, אך מתגלה גם כמי שטועה הרבה באיות. בהקשר זה המספר מסביר כי ינשוף נוטה להתבלבל כשמדובר במילים עדינות (ישראלית ושפירא, 1943, 54), מסובכות (מישר, 2003, 48) או מורכבות (גולן, 2004, 50). התרגום של ישראלית ושפירא נראה צמוד למקור. עיון במילון אנגלי-עברי תורם מעט להבנת הבחירה בערך "עדינות", שכן אחת המשמעויות של delicate היא "טעון התחשבות מיוחדת".
נדמה שהתרגום של ישראלית ושפירא נשען על מסורת תרגום שבה התרגום המילולי היה מקובל. לעומת זאת, תרגומם של מישר וגולן למילים "מסובכות" ו"מורכבות" מעיד על גישה אחרת, לפיה המתרגם מחפש את המונח המדויק ביותר מבין האפשרויות הרבות העומדות בפניו. אין ספק שהתרגום הישן של ישראלית ושפירא לא נשמע אמין היום לעומת התרגומים המאוחרים יותר. מן הסתם יש קשר גם לרמת האנגלית של מתרגמים היום לעומת מתרגמים שפעלו בעשורים מוקדמים יותר בתולדות המדינה וגם לנורמות התרגום שהיו רווחות בתחום. אין ספק גם שאוצר המילים בעברית גדל ואפשר במשך השנים למתרגמים לבחור מבין אפשרויות רבות יותר.
סעיף 10: ""moping about it "הוא במצב רוח רע מאוד"/ "מדוכא"/ "שפוף לגמרי"
אחת מהתכונות המאפיינות את איה החמור היא העגמומיות, ולכן כש"פו הדוב" מתאר לינשוף את מצבו של איה לאחר שאיבד את זנבו הוא אומר שאיה "במצב רוח רע מאוד" (ישראלית ושפירא, 1943, 55) "מדוכא" (מישר, 2003, 50) או "שפוף לגמרי" (גולן, 2004, 52). הערך באנגלית mope מוגדר גם כפועל במשמעות התייאש, שקע בעצבות, ישב משמים וגם כשם עצם במשמעות עגום, דכדוך[14].
תחילה מגדיר אבן שושן את הערך "מצב רוח" באופן כללי, "ההרגשה העצמית-הכללית של אדם, הלך נפש" ושנית בציון המשלב (לשון הדיבור): "הרגשת עצב או דכדוך". אפשר לראות פה ניסיון של המתרגמים לייצר דיאלוג בשפה מדוברת ובמשלב יומיומי. אחד המבחנים המרכזיים של דיאלוג בספרות הוא מידת הצלחתו לייצר תחושה של אמינות אצל הקורא. הקורא חייב להרגיש שהמשפטים הכתובים הללו יכולים היו להיאמר במציאות, גם אם במקרה של "פו הדוב" מדובר בדמויות דמיוניות (בלום, 1976).
נראה שמכיוון שלשונות שונות זו מזו במשלב, המתרגמים מתלבטים בחיפוש אחר מקבילות מתאימות. מדובר בבעיה הנוגעת לכלל השפות, אלא שבעברית לא תמיד היה ללשון הדיבור מעמד מכובד מספיק בספרות, לעומת משלבים מקבילים בלשונות אירופאיות (בלום, 1976). בחירתו של מישר בערך "מדוכא" יכולה להעיד על שני כיוונים בהקשר זה. כיוון אחד הוא ההיצמדות למקורות. שם העצם "מדוכא" מופיע במקרא בספר ישעיהו: "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ" (ישעיהו נ"ג, ה). אבן שושן מביא דוגמה לשימוש בערך "מדוכא" גם מהספרות העברית: "שהיה עני גדול ומדוכא בעניות" (עגנון כלה, ז). הכיוון השני יכול לרמוז, כאמור על ניסיון לשוות לטקסט משלב דיבורי, שנוגע גם בהקשרים פסיכולוגיים. מדובר במינוח מקצועי שהאקדמיה ללשון כללה במילון הפסיכולוגי. אין ספק שמישר בחר בערך "מדוכא" לאחר שהיה שגור בדיבור לעומת ישראלית ושפירא, שבתקופתם לא נראה שהשימוש בערך היה נפוץ.
ולבסוף, מעניינת ביותר בחירתה של אבירמה גולן בערך "שפוף". לעניין זה ראוי להביא מדבריה של גיל הראבן, סופרת, עיתונאית ישראלית ומנחת סדנאות כתיבה המעידה על דלות הלשון ומביאה לדוגמה את הערך "מדוכא": "מדי יום כמעט אני שומעת מאנשים שהם 'בדיכאון"' איש איננו מדוכדך, עגמומי, עצוב, נכה רוח, שפוף רוח. ואיש גם איננו מתענה ביגון. נראה שכל דבר גורם לנו 'דיכאון', ושדרך קבע אנחנו 'בדיכאון'" (הראבן, 2018, 2).
הערך "שפוף" מופיע במקורות, במדרשים ובספרות. "היו רגליהם שפופות בארץ" (בראשית רבה ס"ה) וכן אצל ס. יזהר: "שפוף אף הוא מתחת ארגז תחמושת" (יזהר, צקלג, 11). בעוד שמישר בחר בערך "מדוכא" שהפך ברבות השנים ליומיומי, נראה כי גולן רצתה לייצר ערך שהוא פחות שגור.
במציאות של ימינו שבה חוויות רבות מתכנסות למילה אחת (כמו הנטייה לכנות כל דבר כמהמם, מדהים, מושלם או להבדיל מדכא) נדיר לעיתים למצוא הבחנה בין רגשות מסוימים, שכל אחד מהם אמור להזמין תגובה אחרת. נראה שגולן החליטה במקרה הזה להציב את הערך של עושר השפה על העליונה. בהחלטה לעשות שימוש בערך "שפוף" גולן מרוויחה גם אלמנט ספרותי, שכן השימוש בערך "שפוף" במשמעות מדוכדך מייצרת הַעברת משמָעוּת (מטאפורה).
העולם של "פו הדוב" הוא עולמה של הילדות וככזה הוא מייצג גם את שפת הילדות. סקירת הערכים הנבחרים וההשוואה בין התרגומים בהקשר זה מעלה תהיות נוספות על הקשר שבין לשון, ספרות ילדים ותפיסת הילד בתרבות. עצם השימוש במונח "ספרות ילדים" מעידה על נקודת המוצא, שאכן קיים ילד ושישנה ספרות המיועדת לילדים (נמען ילד) בשונה מספרות למבוגרים (נמען מבוגר). (שביט, 1996).
במהלך השנים השפיעו השינויים הלשוניים, ההיסטוריים והתרבותיים על שדה התרגום לעברית של ספרי הילדים. בשנות השלושים והארבעים מילים רבות בעברית לא היו בנמצא ועל כן המתרגמים פנו אל המקורות: התנ"ך, המשנה והתלמוד ומתוכם הם שזרו ביטויים ומשפטים שלמים לתוך התרגומים. חשוב לומר שגם אז וגם היום, לילד שקורא או שמקריאים לו לא משנה אם הסיפור מקורי או מתורגם, מה שחשוב לו הוא שהספר ירתק אותו ושהסגנון יהיה ברור וקולח.
את הנטייה לשמור על שפה עברית גבוהה בתרגום אפשר למצוא גם ב"פו הדוב". בתרגום הראשון של ישראלית ושפירא משנת 1943 אפשר למצוא מספר דוגמאות. בפרק השני כשפו נתקע במאורה אומר לו שפן: "נדמה לי שבאת בין המצרים" (1943, 32). ובפרק ארבע, כשאיה מבין שזנבו נעלם אומר איה אומר לפו: "יש דברים בגו" (1943, 52). הפער בין לשון חז"ל, הלשון ה"גבוהה" של התרגום, לנושא ה"נמוך" או המגוחך (במקור) יוצר אפקט קומי (ויסברוד, 1999)[15].
ההומור ב"פו הדוב" מתבסס גם על משחקי שפה. נזכיר בקצרה מקרה אחד, בפרק השלישי כשכריסטופר רובין שואל את חזרזיר מה פירוש השלט "אסור ל" וחזרזיר עונה לו, שזה השם של סבא שלו ושהשלט עובר מדור לדור במשפחה. כריסטופר אומר שלא יכול להיות שקראו למישהו "אסור ל", וחזרזיר אומר שדווקא כן יכול להיות כי ככה קראו לסבא שלו, ושזה קיצור של "אסור להיכנס אל", שגם הוא קיצור ל"אסור להיכנס אליהו". ערכים כאלה בוודאי דרשו מאמץ רב מהמתרגמים, מכיוון שהם מבוססים על שגיאות כתיב.
כאן המקום לציין את תפקידה הנוסף והחשוב ביותר של ספרות הילדים המתורגמת כישות מחנכת. תרגום ספרי ילדים לעברית בשנות השלושים והארבעים היה צורך בעיצוב האומה הציונית ולכן התרגום היה מכוון למניעים אידיאולוגיים והושפע גם מכוונות דידקטיות. האידיאולוגיה השפיעה על הבחירה אילו ספרים לתרגם, מה יתאים לילדים בארץ מבחינת הנושאים ומה הלשון המתאימה ליצירות המתורגמות (דינור, 1995).
אם נבקש בהקשר זה לבחון את השאלה מהו תרגום אידאלי של יצירה ספרותית נראה כי התשובות יהיו שונות ומגוונות. מירסקי (1978) מציגה את הגישות המרכזיות בנוגע לשאלה זו. עמדה אחת מיוצגת בדבריו של ג'והן דריידן, שטען כי מטרת התרגום היא ליצור את אותו טקסט בדיוק בלשונו של המתרגם. העמדה השנייה והמנוגדת מיוצגת בדבריו של גתה, לפיו התרגום האידאלי הוא בבחינת מפגש פורה בין שתי לשונות, בין שני עולמות שונים, היוצרים במפגש ביניהם איכות חדשה. גם בארץ עסקו בסוגיית התרגום ואוריאל אופק, מי שהיה חוקר ספרות ילדים ישראלית וחלוץ בתחום, טען כי "התרגום העברי הטוב הוא זה שאילו המחבר היה כותב היום את יצירתו עברית – כך היה כותבה" (אופק, 1978, 264).
עדה תמיר, מי שערכה בשנות השבעים את הספרים הקלאסיים בסדרת כתרי, סיפרה כי:
דיאלוגים מליציים מעין אלה וסגנון ארכאי ומסורבל, עמוס בשפע של מילים לועזיות, אפיינו את התרגומים כולם. צריך היה להירתם למפעל גדול ומחייב, ולתרגם את מחדש את כל הספרים הנפלאים ההם, להפיח בהם רוח חדשה ולצקת אותם לעברית חדשה שפרחה, התעשרה ונהפכה לשפה חיה וגמישה ולהוציא אותם לאור באותיות בהירות בלווית איורים יפים ועטיפה המושכות את הלב. נרתמתי למשימה זאת (תמיר, 1989, 34).
ואומנם, עם הזמן התרגומים התחדשו וגם הלשון העברית התפתחה והתרחבה. מילים חדשות נוצרו, וככל שהזמן חלף מגמות חדשות הצטרפו גם הן לספרות המתורגמת לילדים. בשלב זה, נוצר מתח כלשהו בתחום התרגום הספרותי לילדים. מצד אחד, עדיין היה רצון לשמור על לשון גבוהה מתוך אמונה שלשון המקורות תעשיר את לשונם של הילדים והיא הלשון הנכונה ומצד שני, החלה מגמה אחרת לפיה יש ל"הנמיך" את המשלב גם כדי לדמות שפת דיבור וגם כדי לקרב את הטקסט לליבו של הילד.
ההשוואה בין התרגומים לעברית של "פו הדוב" מעידים על השינויים שעברו על השפה העברית. אין ספק שהתרגום מ-1943 נתפס כיום ארכאי בהשוואה לתרגומים המאוחרים יותר. עם זאת, נראה שהוא היה הגשר, שבזכותו אפשר היה להתקדם לעבר שפה שתואמת יותר את הנורמות הלשוניות השגורות. בחלוף הזמן, אומנם היו ניסיונות שנטו להנמיך את ספרות הילדים אך כעת נדמה שמופעל איזון המשקף שפה, שמצד אחד איננה מליצית וגבוהה ומצד שני אינה מזלזלת בנמען. במקרה של התרגומים של "פו הדוב" של מישר ושל גולן, אין ספק שאלו הקפידו על שפה עשירה ומגוונת והצליחו לייצר תרגומים שאינם נופלים באיכותם מהתרגום הראשון לשפה העברית.
התרגומים לעברית של "פו הדוב" פתחו צוהר לעולם שמחבר בין לשון וספרות, היסטוריה ותרבות. מעצם תפיסת המילה במרכז בתרגום הספרותי ובאמצעות השוואה צמודה לטקסט אפשר היה ללמוד רבות על הקשרים בין המשלבים השונים של העברית בעשורים השונים. הבחירה לבחון את המילים ולהתמקד בהן נובעת גם מהתפיסה לפיה המתרגמים הכירו את התרגומים הקודמים, ולא במודע "העתיקו" את המבנה של התרגום הקודם. נוצר מצב שבו עיקר החידוש של התרגום החדש היה בהצבת חלופות מילוניות (בן שחר, 2019).
הסיפור אודות "פו הדוב" והרפתקאותיו ביער אשדאון אהובים עד היום על ילדים צעירים בארץ ובעולם. רבים ניסו להבין מהו קסמו של הספר, אך למעשה חוקרי ספרות רבים דווקא נמנעו מחקר הטקסט ומדיון אנליטי בו. באופן מפתיע גם בעברית רשימת המאמרים הנוגעת לספר מצומצמת ביותר. גם הניסיון להשוות בין התרגומים השונים לעברית מההיבט הלשוני-לקסיקלי יצר מצב מורכב, שבו נמצא סוג של מתח בין התפיסה הלשונית גרידא לבין התפיסה של הטקסט כיצירת ספרות שיש לה משמעויות רבות ונוספות.
בנוסף, נראה כי למרות שדמותו של "פו הדוב" וחבריו כל כך מוכרת בתרבות, עדיין ישנם רבים שלא קראו את היצירה המקורית והסתמכו על היכרות שטחית יותר של טקסטים או סרטים מבית היוצר של וולט דיסני. התפיסה המערבית הרווחת, להעמיד את הילד במרכז, משפיעה על המתרגמים ללכת לקראת הנמענים ולפשט את הלשון לצורך הקלת הקריאה. בנוסף, נראה שמתרגמים רבים מאמינים כי אין לכבול יותר את הלשון לצורות ארכאיות, שכן הלשון היא ישות דינמית שמתפתחת.
המתרגמת מירי מירסקי טענה שאומנם זה נכון, אך צריך להבין שמדובר בתהליך דו-סטרי: כשם שלשון הדיבור משפיעה על התפתחות הלשון הספרותית, כך משפיעה לשון הספרות מצידה על עיצוב והתפתחות של דפוסי הבעה (מירסקי, 1978). נראה שהתרגומים של מישר ושל גולן לוקחים ברצינות את הנמען, אך לאו דווקא מנמיכים את המשלב. העברית עברה כברת דרך ונראה שלמרות הטענות על "הנמכת" השפה, מפעל התרגום העברי עדיין פועל למען הנחלת ספרות מתורגמת איכותית לילדים.
מקורות:
מילן, א. א. (1943). פו הדוב (ו', ישראלית וא"ד, שפירא תרגום). מחברות לספרות (את השירים בתרגום זה תרגם נתן אלתרמן).
מילן, א. א. (2003). פו הדוב (ד', מישר, תרגום). מחברות לספרות.
מילן, א. א. (2004). פו הדוב (ג', אבירמה, תרגום). מחברות לספרות.
מילונים:
אבן-שושן, א' (עורך). (2000). המילון החדש (מהד' משולבת, כר' 5-1).
אגמון-פרוכטמן, מ', בן-נתן, א', שני, נ'. ניבון אריאל : ניבים, פתגמים ואמרות מחיי האדם, ערוכים על-פי נושאים. קריית גת: קוראים, 2001.
אלקלעי ר' (עורך). (1969) מילון עברי שלם בשלושה כרכים, הוצאת מסדה, רמת גן.
גושן-גוטשטיין, מ'. (תשכ"ט). מילון הלשון העברית החדשה, שוקן.
כנעני, י', ל'. (עורכים דוד ל' ושלונסקי, א') (1960). אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות. הוצאת מסדה.
מילון ההווה (1995). בהט, שושנה, מישור, מרדכי. ספריית מעריב, 1995.
קונקורדנציה https://www.hatanakh.com/
מילון קיימברידג' https://dictionary.cambridge.org/
מחקרים:
אבן זהר, א'. (1977). מעמדה של הספרות המתורגמת בתוך הרב-מערכת של הספרות. הספרות, 25, עמ' 44-40.
אבן-זהר, א'. (1970). לבירור מהותה ותפקודה של לשון הספרות היפה בדיגלוסיה הספרות. הספרות, 2(2), עמ' 302-286.
אבן זהר, ב'. (1996). טקסטים שתורגמו ממערכת למערכת: מקרה מבחן מסעי גוליבר. מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. בעריכת ז' שביט ו-ב' אבן זוהר עמ' 364-339. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה.
אופק, א'. (1983). תנו להם ספרים: פרקי ספרות ילדים. פועלים.
אלתרמן, נ', (1933). על הבלתי־מובן בשירה. טורים, שבועון של חבורת סופרים יחדיו, תל־אביב, ו' כסלו תרצ"ד (24.11.33). https://benyehuda.org/read/13107
ביאליק, ח.נ. (תרע"ז). על "החנוך והלשון" (בוועידת המורים העבריים הראשונה באודיסה, אלול תרע"ז).
בלום-קולקה, ש'. (1976). מבעיות התרגום הספרותי לעברית. כלשון עמו, עמ' 22-9.
בן שחר, ר'. (1994). התפתחות לשון הדיאלוג בסיפורת הישראלית. סדן; מחקרים בספרות עברית 1, עמ' 240-217.
בן-שחר, ר'. (1989). עליסה בארץ הפלאות – קוים לשוניים-סגנוניים לתרגומו של אהרן אמיר. מעגלי קריאה: כתב-עת לעיון ולהדרכה בספרות ילדים, 18: עמ' 90-75.
בן שחר, ר'. (1990). סגנון הסיפורת: הלשון, הסגנון ולשון הספרות; הפואטיקה של הסיפורת יחידות 10-9. האוניברסיטה הפתוחה.
בן שחר, ר'. (2019). לשון סופרים ולשון הספרות. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
ברתיני, ק.א. (1977). תרגום כתולדה של התמודדות. מאזנים, מד, עמ' 408-405.
גורביץ, ד', ערב ד'. הערך "תרגום", בתוך "אנציקלופדיה של הרעיונות" https://haraayonot.com/idea/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D
דרידה, ז'. (2019). נפתולי בבל. רסלינג.
העם, א'. (אין תאריך). לשאלת הלשון א'. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן־יהודה. נדלה בתאריך 2022-06-30. https://benyehuda.org/read/6959\
הראבן, ג'. (2018). על דלות הלשון והשפעתה על השיח. אקדם: ידיעון האקדמיה ללשון העברית 60 (שבט תשע"ח, פברואר 2018), עמ' 2.
ויסברוד, ר'. (1992). הפואטיקה המוצהרת של התרגום הספרותי לעברית בשנות ה-60 וה-70. דפים למחקר בספרות, גיליון 8, עמ' 358-333.
ויסברוד, ר'. (1999). נורמת הלשון הגבוהה וה-Mock Epic בתרגום הספרותי לעברית. העברית שפה חיה - כרך ב' (קובץ): הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 133-123.
ויסברוד, ר'. לא על המילה לבדה: סוגיות יסוד בתרגום. (2007). האוניברסיטה הפתוחה.
טורי, ג'. (1977). נורמות של תרגום והתרגום הספרותי לעברית בשנים 1930-1945. המכון הישראלי לפואטיקה ולסמיוטיקה ע"ש פורטר.
ישורון, ק'. (1959). נאמנות ואמנות בתרגום. מאזנים, 9 (5), עמ' 330-320.
מירסקי, נ'. (1978). הטריטוריה השלישית. סימן קריאה; רבעון מעורב לספרות, 8, עמ' 311-306.
פיש, מ'. (2019). ברית עימות: קווים לפולמוס המחויבות הדתית בספרות חז"ל. מחשבות: סדרת מחקרים במחשבת ישראל. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
רגב, מ'. (1996). ספרי ילדים מתורגמים בראי התחדשותה של הלשון העברית מאזנים, ע"א(1), עמ' 35-32.
שקד, ש', ארגמן, א' (2019). שינויי לשון בשבעים שנות תרגום: המקרה של אוהל הדוד תום: שיח וסמנטיקה. ילדות; עיון ומחקר בתרבות ילדים, 3, עמ' 93-77.
תמיר, ע' (1989). יש עתיד לספרות העבר (תרגום חדש לספרות הקלסית לנוער). ספרות ילדים ונוער, ט"ז (ב'), עמ' 35-33.
Cermáková, Anna. (2018). Translating Children's Literature: Some Insights from Corpus Stylistics. Ilha do Desterro 71.1. pp. 117-133.
Du-Nour, M. (1995). Retranslation of Children's Books [into Hebrew] as Evidence of Changes of Norms. Target :International journal of translation studies 7.2. pp. 327-346.
Shavit, Z. (1980). "Translation of Children's Literature as a Function of Its Position in the Literary Polysystem". Poetics today 2.4, pp. 171-179.
[1] בהוצאת "אמנות", לה היה חלק חשוב ומרכזי בהוצאת הקלאסיקה האירופית לילדים ולבני נוער היה לוח מילים בסופו של כל ספר ובו צוינו מילים, שפירושן לא היה ידוע לכלל הקוראים. [2] אנציקלופדיה מקראית כרך ג (1965). מוסד ביאליק, עמ' 363. [3] מבוסס על מהדורת באכער, ברלין תרנ"ו, באדיבות מכון ורוממנו לחקר שפת הקודש והרב יהושע. [4] מבוסס על מהדורת ביזנתל וליברכט, ברלין תר"ז, באדיבות הרב שלום זקס. [5] "מאגרים" מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, האקדמיה ללשון העברית ראובן בריינין. בְּלִי-דָם (ספּור) 1919. [6] "מאגרים" מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, האקדמיה ללשון העברית נִקְמַת הָאָבוֹת / ספור מחיי הערבים / מאת יצחק שָׁמִי, 1927 [7] https://www.merriam-webster.com/dictionary/solemn [8] הזז, ח (1968). היושבת בגנים, עם עובד, עמ' 339. [9] שפאן, ש'. (אין תאריך). נפש.... [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן יהודה. נדלה בתאריך 2022-07-06. https://benyehuda.org/read/8053 [10] https://www.hatanakh.com/content/ [11] גם אנוכי, כמו רבים אחרים, נסעתי ליער אשדאון בססקס, כדי לראות במו עיניי את גשר העץ ולדמיין את הדמויות האהובות כל כך. [12] כהן, י'. (אין תאריך). יחודו של זלמן ארן. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן־יהודה. נדלה בתאריך 2022-07-06. https://benyehuda.org/read/9400 [13] סיון, ר' (1966). מילון מגידו החדיש עברי-אנגלי, תל-אביב. [14] סיון, ר' (1966). מילון מגידו החדיש עברי-אנגלי, תל-אביב. [15] רחל ויסברוד מכנה תחבולה זו בשם Mock Epic.